הביקור הצפוי של הנשיא טראמפ במדינות המפרץ הפרסי – בראשן סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות – עשוי להיחשב בעיני ממשל טראמפ כהישג חוץ-מדיני ראשון בקדנציה המחודשת, אך מבחינת ישראל מדובר בהתפתחות מדאיגה – כזו הטומנת בחובה פוטנציאל לנסיגה במעמדה האזורי ולשחיקה באחיזתה בתודעה האמריקנית כמוקד אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה.
טראמפ שב לפעול מתוך אותה פרדיגמה שמאפיינת את יחסיו עם מדינות המפרץ עוד מתקופת כהונתו הראשונה: דיפלומטיה של תועלת הדדית מובהקת – כלכלית, ביטחונית וטכנולוגית – ללא יומרה ליברלית או דמוקרטית. היחסים עם המפרץ נבחנים אצלו במשקפיים של "עסקה": נשק תמורת נפט, השקעות תמורת חסות ביטחונית, גישה לטכנולוגיה תמורת נאמנות גיאו-פוליטית.
אינטרסים כלכליים וביטחוניים כמנוע ראשי
המרכיב הכלכלי ניצב בבסיס הביקור. טראמפ שואף להציג לציבור האמריקני הישגים כלכליים מוחשיים – הסכמים על עסקאות נשק בשווי עשרות ואף מאות מיליארדי דולרים, הבטחות להשקעות בתשתיות ובטכנולוגיה אמריקנית, וכן יוזמות לשיתוף פעולה בתחומי האנרגיה, הבינה המלאכותית (AI), והחדשנות הביטחונית. עבור מדינות המפרץ, ובמיוחד סעודיה, מדובר במהלך המשרת את "חזון 2030" – מיזם-על של מודרניזציה כלכלית ופוליטית המונע משאיפה לבסס יציבות שלטונית לאורך זמן ולהפחית תלות בהכנסות נפט.
בתחום הביטחוני, מדינות המפרץ מבקשות להמיר את הברית ההיסטורית – המבוססת על תפיסה גמישה של "מחויבות אמריקנית" – בהסכמים פורמליים ומחייבים. אלו נועדו לנסות ולהבטיח שארצות הברית תתייצב להגנתן במקרה של עימות עם איראן, גם אם תג המחיר הפוליטי לכך במערכת האמריקנית הולך ומתייקר. בפועל, סביר כי הביקור יניב התחייבויות ביטחוניות ביניים – כאלה שאינן דורשות את אישור הקונגרס.
הסכנה לתפוצה גרעינית ולטשטוש היתרון הישראלי
אחת הסוגיות הרגישות ביותר שעל הפרק היא התוכנית הסעודית לשיתוף פעולה גרעיני עם ארצות הברית. סעודיה דורשת הכרה בזכותה להעשיר אורניום בשטחה – דרישה השואבת לגיטימציה מהעובדה שגם איראן עושה זאת. מתן אור ירוק אמריקני לכך עלול לשמש תקדים מסוכן – הן מבחינת המשא ומתן עם טהראן והן מבחינת תמריצים להפצת טכנולוגיות גרעיניות נוספות במזרח התיכון.
כמו כן, העלייה בביקושים לטכנולוגיה מתקדמת מצד מדינות המפרץ – כולל גישה לבינה מלאכותית, מערכות סייבר וטכנולוגיות ניטור מתקדמות – יוצרת לחץ אמריקני לאזן בין הרצון לחזק שותפות אזוריות לבין השמירה על היתרון האיכותי הצבאי של ישראל (Qualitative Military Edge – QME). מאזן זה, שהיה בעבר כמעט טאבו בשיח הביטחוני האמריקני, נתון כיום לשחיקה, ואינו נתפס עוד כקו אדום.
ישראל – משותפה מועדפת לשחקן צדדי?
המבנה האזורי המשתנה טומן בחובו סימנים מובהקים לכך שישראל הולכת ומאבדת ממעמדה הייחודי בזירה המדינית האמריקנית. אומנם, הקשר בין וושינגטון וירושלים נותר הדוק ברמה הביטחונית והמודיעינית, אך נדמה כי הוא הולך ומתערפל בזירה המדינית-דיפלומטית.
הנושא של נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, שנדון בהרחבה בממשל הקודם, נעדר כמעט לחלוטין מסדר היום של הביקור הנוכחי. יתרה מכך, על פי דיווחים, סעודיה עצמה ביקשה לא להעלות את הסוגיה בפומבי – לאור התמשכות המלחמה בעזה ועמדת ממשלת ישראל שלא לדון באופק מדיני לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. סעודיה רואה בפתרון שתי המדינות תנאי מוקדם לקידום קשרים עם ישראל. במצב עניינים זה – אין עסקה, אין תהליך.
יחסה של ארצות הברית כלפי קטאר משקף אף הוא את ההבדלים עם ישראל. קטאר, יעד לביקורת מצד ישראל בשל יחסיה עם חמאס, נהנית כיום ממעמד של שותפה אסטרטגית בוושינגטון. קשרים אלה העמיקו עוד בתקופת ממשל ביידן, ואין כל סימן כי טראמפ צפוי לשנותם – נהפוך הוא.
מבט לעתיד: דינמיקת בריתות משתנה
אם כך, ניצבת ישראל בפני מציאות אסטרטגית חדשה – שבראשה צמצום השפעתה על עיצוב המדיניות האמריקנית במזרח התיכון, והתרופפות מעמדה כגורם מועדף. ההתקרבות האמריקנית-סעודית, שלא תלויה עוד בנכונות סעודיה להתקרב לישראל, מעידה על כך.
בעוד סעודיה מציבה את עצמה כשחקן מרכזי בניהול האינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארצות הברית באזור, ישראל נותרת במידה רבה כ"נכס" בעל ערך סמלי, שאינו מתרגם כיום להשפעה פוליטית של ממש. גם מדיניות ישראל כלפי איראן – הקוראת לפעולה אקטיבית נוכח חולשתה האזורית – עומדת בניגוד לאינטרסים של מדינות המפרץ, המעוניינות בשימור היציבות, לא בהתעמתות.
סיכום: הדחקה שקטה אך עמוקה
אין מדובר במדיניות מכוונת של הדרת ישראל – אך דחיקתה מהמרכז ניכרת. השאלה המתבקשת היא: האם ממשלת ישראל ערה לכך? האם קיימת היערכות דיפלומטית אסטרטגית להתמודדות עם מגמה זו? ואם לא – מדובר בהחמצה חמורה.
במערכת של בריתות משתנות, מה שלא מקודם – נזנח. מה שלא זוכה להד – נדחק לשוליים. ביקור טראמפ הקרוב במדינות המפרץ עשוי להיות רגע מבחן לא רק למדיניות החוץ האמריקנית – אלא גם ליכולתה של ישראל להתאים את עצמה למציאות גיאו-פוליטית חדשה שבה היא אינה עוד השחקן המרכזי היחיד בזירה.
>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר וראש תוכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב