את הכינוי "עוף החול" נהגו לייחס לשמעון פרס, ועל שם הביטוי הזה גם קרויה הביוגרפיה שנכתבה עליו. אבל השבוע נדמה כי בנימין נתניהו ראוי לו יותר: מתוך חורבות הטבח הנורא של 7 באוקטובר, ומהכישלון של מימון חמאס לאורך השנים הצליח ראש הממשלה לכתוב פרק נוסף במורשתו – תקיפת תשתיות הגרעין של איראן. והזרוע, כך נראה, עוד נטויה.
אלא שסיבוב הניצחון על איראן התפוגג מהר מהצפוי. כשהתייצב מול המצלמות ביום שלישי בערב כבר ידע נתניהו על האסון הכבד ברצועת עזה – שבעה חיילים נהרגו, ועוד אחד נפצע קשה.
ביטוי סמלי לכך התרחש גם בוועדת החוץ והביטחון: בזמן ששר הביטחון ישראל כ"ץ תדרך את חברי הוועדה על הישגי המבצע באיראן, דוברו אדיר דהן הכניס לו פתק ובו פרטי התקרית הקשה בעזה. כ"ץ מלמל לפני חברי הכנסת "אוי ואבוי".
שבע משפחות נוספות שעולמן חרב עליהן ברגע הדפיקה בדלת, 435 חיילים נפלו מאז תחילת התמרון הקרקעי בעזה – והבוץ העזתי הופך יותר ויותר טובעני, מאיים לשאוב לתוכו את ההישגים האסטרטגיים מהזירות האחרות.
באותה הצהרה שקיים נתניהו הוא חזר והתחייב לממש את שתי מטרות המלחמה: הכרעת חמאס והשבת החטופים. אבל ככל שהזמן חולף, כך גובר המחיר והדילמות מתחזקות. רק במהלך המבצע באיראן נפלו 11 חיילים ברצועה, המצב ההומניטרי פוגע בישראל מדינית ועלול לחזק את הקמפיין להכרה במדינה פלסטינית; ומעל הכול – תקיעות בשטח. אומנם ישראל מחריבה את עזה, אך נתון דרמטי שנחשף לפני חברי ועדת החוץ והביטחון לפני שבועות ספורים מעיד כי בעזה עדיין מצויים כ-26 אלף לוחמי חמאס ועוד אלפי פעילי ג'יהאד. אומנם הם צעירים יותר ומאומנים פחות – אך קשה לטעון שההכרעה מעבר לפינה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
וכאן עולה השאלה – מה עומד מאחורי המילה "הכרעה"? פירוז מלא? הפלת השלטון? מה אם יתעקש חמאס להחזיק בנשקו גם תחת הסכם? התשובה של השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר ברורה למדי: אם חמאס לא ישחרר את החטופים, צריך להמשיך להילחם עד הפירוז, כולל קידום "תוכנית ההגירה" של טראמפ.
נתניהו לא פוסל את האפשרות הזו אם לא תהיה ברירה, אך הוא שוקל גם מודלים אחרים: למשל, שליטה ישראלית בציר פילדלפי וב"פרימטר" והגליה סמלית של בכירים, שתאפשר להכריז על ניצחון. בתרחיש כזה יירד חמאס מהשלטון אך ישמור על הנשק. זו לא החלטה קלה למי שהבטיח ניצחון מוחלט ושעזה לעולם לא תהיה עוד איום על ישראל.
נתניהו מסתכל על עזה בהקשר רחב יותר – למעשה, הסדר ברצועה עשוי להיות המפתח לשורת הישגים מדיניים, כפי שאמר סטיב וויטקוף שליחו של טראמפ לגבי הסכמי אברהם. הרי הנורמליזציה עם ערב הסעודית התעכבה בגלל הסירוב של ישראל למחוות לפלסטינים והצהרה על "נתיב למדינה פלסטינית": אולי סיום הלחימה לצד ויתור על תוכנית ההגירה יספיקו הפעם? סעודיה תוכל לטעון שהצילה את עזה.
ומה עם אינדונזיה, שהייתה קרובה להסכם עם ישראל לפני 7.10? וסוריה ולבנון? גם אם לא בשלה העת לנורמליזציה כוללת, אפשר לחתור להסדרים זמניים. במילים אחרות: אם חמאס יאותת שהוא מוכן להסכם כזה, נתניהו יצטרך להחליט: האם הוויתור על הפירוז והנצחון המוחלט שווה לו רווח אסטרטגי רחב יותר בזירה האזורית?
ומה עם הבחירות? נתניהו מבין שאי אפשר לקיים אותן כל עוד הלחימה בעזה נמשכת – הרי הוא עצמו טען בעבר כי בחירות אינן אפשריות בזמן מלחמה. אי אפשר למכור חזון של "מזרח תיכון חדש" כשכל בוקר נפתח ב"הותר לפרסום" מטלטל.
בסביבתו של נתניהו הדעות חלוקות: יש הסבורים שכדאי לחתור לבחירות מהירות כל עוד הישגי איראן עדיין באוויר, ובאופק הישגים נוספים. אחרים סבורים שזה טירוף לוותר על שנה שלמה בשלטון עם קואליציה יציבה – במיוחד כשהסקרים לא חד-משמעיים.
ואכן, אומנם הסקרים שפורסמו השבוע לא מחמיאים, אבל נתניהו רגוע יחסית. יש לו עוד קלפים בשרוול – מדיניים ופוליטיים. הוא עוד ינסה להנדס רשימת מרכז ביטחונית שתפגע ביריבו ותצטרף אליו לאחר הבחירות, וכמובן ישמור על סמוטריץ' בזירה.
ויש לראש הממשלה עוד קלף סודי – דונלד טראמפ. השבוע הוכח שטראמפ מוכן לפעול עבורו גם בסוגיית המשפט. כשנשיא ארצות הברית לצידך – היכולת להכתיב את סדר היום משתפרת דרמטית. סדר יום מדיני-ביטחוני משרת את נתניהו, סדר יום אזרחי-חברתי – את נפתלי בנט. ברור למי יהיו תנאי פתיחה טובים, אך השאלה היא כמה קשב עוד יהיה לציבור אחרי מלחמה שנמשכת כבר 630 יום.
