הסיפור בכל מה שקשור ל"פרשה הביטחונית החדשה" פשוט מאוד: ראש השב"כ רונן בר סיפר בקיץ ליועמ"שית גלי בהרב-מיארה סיפור מצמרר על "השתלטות הכהניזם" על המשטרה, כפי שהתבטאה בתשעה באב בהר הבית.

היועמ"שית הזדרזה לברר, ואז הסתבר למרבה המבוכה - מפי פקודיו של בר - שלא היה ולא נברא. בניסיון לשקם את מעמדו מולה ומול אנשיו, בר פתח בחקירה סודית וחסרת תקדים נגד המשטרה, בחשד ל"התפשטות הכהניזם בארגון" והורה "להביא מספר ממצאים". לא לברר אם היה או לא היה, אלא לדאוג שיהיו ממצאים.

גם החקירה הזו הסתיימה בלא כלום. ליועמ"שית זה לא הפריע, והיא כללה את המידע הסודי - השקרי - כחלק מנימוקיה לבג"ץ נגד בן גביר. זאת, בלי לספר לשופטים שבעגה המקצועית מדובר בחירטוט - והבדיקה לא העלתה דבר.

כל הסיפור הזה התפרסם לראשונה על ידי במהדורה המרכזית, ומביך את ראש השב"כ והיועמ"שית עד מאוד. עד כאן פדיחה.

מכאן מה שעושה מי שיש לו משטרה חשאית פרטית. לבר ולבהרב-מיארה יש כלים לצוד את מי שחשף את ערוותם, וכך הם זרקו את אותו איש שב"כ שחשוד בהדלפה למעצר בלי עורך דין. למה? מדוע זה שיבוש? איך אפשר לשבש חקירה שנגמרה בכלום. זה יחשוף מקורות שב"כ? כשאין מקורות, קשה לאתר אותם.

היועמ
גם נשוא הפרסום, גם המתלונן וגם החוקר (בר ובהרב-מיארה, ארכיון)|צילום: יונתן זינדל וחיים גולדברג, פלאש 90

אלה אותה יועמ"שית ואותו ראש שב"כ שנמנעים למעלה משנה מבדיקת הדלפות מסכנות חיים מהקבינט ומצוות המשא ומתן על החטופים. ודווקא כאן, כשאין פגיעה בביטחון, המערכת משתוללת. בר הוא גם נשוא הפרסום, גם המתלונן, גם החוקר.

באקלים שבו אכפת, אפילו בדוחק, ממראית עין וחופש עיתונות, לא מנהלים ציד מקורות ממניעים אישיים. ארגון רציני היה עסוק בבדק בית עמוק על מה גרם לו לצלול ראש לחקירת שווא, ולא דווקא מכפיל את סכום ההימור. שניהם מתעקשים לסייע ליריביהם בטענה שיש שלטון צללים. חבל שהם, במו ידיהם, שמים את הדיפ בסטייט.