לאחר שהמערכה באיראן הסתיימה ככל הנראה ובהישגים מופלגים, שבה שאלת המשך המלחמה ברצועת עזה למרכז המחלוקת הציבורית, כשהיא כרוכה לבלי הפרד בשאלת החטופים הנותרים שבידי חמאס. רבים מאוד רואים בסיום המערכה באיראן הזדמנות נאותה גם לסיום המערכה נגד חמאס בעזה. חילוקי דעות והערכות ביחס לעתיד, שהוא תמיד פתוח, לפחות בחלקו, הם לגיטימיים. כך גם ביחס להבדלים ערכיים שבבסיס קבלת ההחלטות, אשר ביחס אליהם לא יכולה להיות הכרעה אובייקטיבית – רק הכרעה לגבי מה מאמצים ומה לא, לאחר ששוקלים את כל האפשרויות וההשלכות, העובדתיות והמוסריות. ואולם, לפני קבלת החלטות קשות, הכרח שלא נעשה לעצמנו הנחות ולא נרמה את עצמנו בהערכותינו את האפשרויות העומדות על הפרק ביחס לעסקאות המוצעות לסיום המלחמה בעזה.
העמדות לגבי המלחמה והתנאים לסיומה, כפי שהן רווחות בשיח בישראל, חופפות במידה רבה להשתייכות הפוליטית – כך היה, ולא לטובה, לכל אורך המלחמה. לפיכך, בצד הביקורת שמותח המאמר על הנחות היסוד הנשמעות ביחס לעסקה לסיום המלחמה ברצועת עזה, יודגש שהשיח שהלך והתפשט משולי הממשלה הנוכחית למרכזה גרם נזק אדיר לישראל בדעת הקהל העולמית, כולל בקרב ידידינו. גם בזירה הפנימית, הקואליציה והחשדות המוצדקים ביחס למניעיה – האידיאולוגיים והאישיים-אופורטוניסטים – גרמו וממשיכים לגרום נזק עצום, המשליך על הוויכוח לגבי המלחמה והתנאים לסיומה בשיח הציבור והמחנאי. כולנו חדורים מחויבויות רגשיות, ערכיות ופוליטיות עמוקות, שמשפיעות, בדין, על עמדותינו בסוגיות הנידונות. אבל הערכת העובדות המשוערות, לכאן ולכאן, אסור שתהיינה משועבדות למחויבויות אלו.
טענות המושמעות בעד עסקה לסיום המלחמה בעזה
"התוכנית המצרית-ערבית": הסיכוי שחמאס יתפרק/יפורק מנשקו במסגרת התוכנית שהוצעה כנראה לא קיים. גם אין בתוכנית הזו דרישה כזאת, שכן מדינות ערב שאימצו אותה מודעות היטב לגבולות המציאות. למרבית המזל, רעיונות שהועלו בעבר לגבי כניסת כוחות ערביים לרצועה ירדו כנראה מן הפרק. מדינות ערב לא היו מכניסות את ראשן למיטה החולה של עזה, לא היו נלחמות בחמאס בהיעדר מוחלט של לגיטימציה לכך בדעת הקהל שלהן, ורק היו מונעות מצה"ל מלהילחם בו מעל לראשן. לכוחות פלסטינים של הרשות הפלסטינית ודומיהם אין יכולת להילחם בחמאס, וגם לזאת הם מודעים היטב. מאז תחילת המלחמה דגל כותב שורות אלה בעמדה ישראלית הצהרתית להכניס את הרשות לרצועה ב"יום שאחרי" – מה שהיה משפר לאין שיעור את מצבה הבין-לאומי של ישראל. אולם, לשליטה פלסטינית שאינה חמאסית ברצועה יש סיכוי רק אם חמאס יוחלש עוד משמעותית. בשל זאת, אין סתירה בין "מרכבות גדעון", המבצע הצבאי שמובילה ישראל ברצועה, ל"תוכנית המצרית". להיפך, שניהם דרושים כשני צידי מלקחיים, כשהאיום הצבאי התלוי באוויר וביצועו המתגלגל עשויים להכשיר את הקרקע לשליטה פלסטינית שאינה חמאסית ברצועה. מפלת איראן, בצירוף המשך הלחץ הצבאי הישראלי, גם מחזקים את הסיכוי – קשה להעריך את ממשותו – שחמאס יסכים לבסוף לפינוי הנהגתו וקאדר פעיליו המרכזיים מהרצועה. בלי הלחץ הצבאי אין לכך סיכוי.
"ניתן יהיה למנוע חזרה על מחדל 7 באוקטובר גם אם חמאס יבנה מחדש את כוחו": כפי שיש להניח בסבירות גבוהה שיקרה, תוך השתלטות של חמאס על חלקו בסיוע הבין-לאומי שיזרום לעזה. ייתכן שכך. אבל חוץ מחזרה על 7 באוקטובר ומשמעויות נוספות שייוודעו לשיקום כוחו של חמאס, קיים גם איום הרקטות שחמאס יחדש – כמרתיע וכמטריד. למישהו יש ספק לגבי תגובת הציבור הישראלי עם חזרת המצב לקדמותו באזור עוטף עזה וברחבי ישראל? נסיגת ישראל בתנאים אלה תיתפס ככישלון מהדהד.
"אין תוחלת להמשך המלחמה עד הריגת החמאסניק האחרון": אכן אין. יעד זה אינו אפשרי להשגה, וזו לא המטרה. המטרה היא החלשת החמאס עוד, הריגת המירב משארית מערכת הפיקוד שלו ופירוק נוסף של מסגרותיו ותשתיותיו לרמה שתאפשר את שבירת שליטתו בפועל ברצועת עזה. בחודשים האחרונים חיסל צה"ל את מוחמד סינוואר ובכירים סביבו, ויש לתת סיכוי ממשי לניסיון הקריטי לנתק את שליטת חמאס על האספקה הנכנסת לרצועה. בהקשר זה כבר היו ויש סימנים ברורים להתרופפות שליטתו של חמאס בשטח. אין להרפות מאחיזת חנק זו על חמאס. אם ישראל תיסוג מהרצועה יש לצפות שחמאס יחדש את שליטתו באספקה ובשטח. חזרת האספקה למתכונתה הקודמת היא אכן אחד מתנאיו המפורשים לעסקה. כל מי שמאמין בעסקה צריך להבין זאת.
"חמאס מוכן לוותר על השלטון ברצועה": יש לדייק - חמאס מוכן אכן לוותר על השלטון האזרחי ברצועה. הוא לא מוכן לוותר על השליטה בפועל, שאותה הוא מממש באמצעות כוחו הצבאי. זהו הבדל של שמיים וארץ, שיש המטשטשים אותו.
"מעולם לא הכרענו את אויבינו במידה שרוצים להשיג בעזה": לא נכון. ישראל הכריעה את האינתיפאדה השנייה בגדה המערבית והביאה להחלפת משטר ערפאת והקו האסטרטגי שלו בזה של אבו מאזן – כשכוחות הביטחון של הרשות, על כל חסרונותיו של מנהיגה ומגבלותיהם הידועות שלהם עצמם, פועלים בשיתוף פעולה משמעותי עם ישראל. אין פירוש הדבר "ניצחון מוחלט", שהיא סיסמה פוליטית, אלא שינוי של ממש במציאות השלטונית והצבאית בעזה.
"ההסדר המוצע בעזה דומה להסדר שהשגנו מול חיזבאללה בלבנון": חיזבאללה מייצג כידוע אחת מארבע העדות בלבנון, ששלוש מהן מנצלות את היחלשותו. החברה הפלסטינית לא מחולקת כך, וגם מעמדה ביחס לסכסוך עם ישראל אינו דומה לזה של השיעים בלבנון, שעיקר עניינם בפוליטיקה הלבנונית הפנימית. בנוסף, המנהרות ברצועה מהוות בעיה מיוחדת וקשה שלא קיימת בלבנון עקב סוג הקרקע השונה. בלבנון הפצצות מהאוויר על פי מודיעין מדויק אכן השמידו ומשמידות את מטרות חיזבאללה. ברצועת עזה, האויב הנעלם מבוסס כולו בתת-קרקע. ברגע שנצא מהרצועה הוא ירכוש במהירות רבה חסינות בפועל מפני פגיעה ממשית.
"מה שלא הצלחנו להשיג בעזה צבאית בשנה וחצי כנראה שכבר לא ניתן להשיג": שנתיים חלפו מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד שמבצע "חומת מגן" יצא לדרך, ועוד שנתיים עד שהאינתיפאדה דוכאה סופית. וכל זאת, כאז כן היום, מול קהילה בין-לאומית עוינת ברובה, ואם מעצורים אמריקניים משמעותיים לפעולה. הרמטכ"ל העריך לא מכבר שהפעולה הצבאית הישראלית העצימה ברצועה תיארך כחודשיים. נקווה שכך. תוצאות הפעולה ושבירת אחיזת חמאס באספקה, עשויות אכן להכשיר את הקרקע לכניסת ממשל פלסטיני לא-חמאסי לרצועה, שבהכרח יצטרך להיתמך בכידונים ישראליים, כמו בגדה. כל סיום אחר למלחמה יביא להתאוששות חמאס ולחזרתו לשליטה ברצועה.
שאלת החטופים הנוראה
הדיון בעמדה הישראלית ביחס לשאלת החטופים הטראגית והשורפת הפך לטאבו. מוסכם שיש לעשות מאמצים עליונים ולשלם מחירים גדולים כדי להביא לשחרורם. אבל כל דיון מעבר לכך לאורך המלחמה מושתק בקריאות "עכשיו" ו"בכל מחיר". ובכן, אף מדינה – כולל ישראל – לא באמת יכולה לשלם "כל מחיר", ויש לה שיקולים קיומיים אחרים ולא פחות קריטיים, כולל בחשבון הדמים.
ב-7 באוקטובר נחטפו לעזה 251 איש, שחלקם כבר היו מתים. לפני ובזמן העסקה הראשונה שוחררו 85 חטופים ישראלים חיים + 24 זרים חיים. שמונה חטופים חיים נוספים שוחררו על ידי צה"ל לאחר מכן, 28 חטופים חיים שוחררו בעסקה השנייה, וחטוף אחד שוחרר כמחווה של חמאס לארצות הברית ולנשיא טראמפ. סך הכול שוחררו 136 חטופים חיים. כיום נותרו בעזה 20 חטופים חיים, כלומר, 85 חטופים נהרגו – חלקם במהלך החטיפה וחלקם בזמן המלחמה, על ידי שוביהם וכתוצאה מפעילות צה"ל ברצועה.
החטופים הם הנכס הגדול ביותר שבידי חמאס וכיום הם הערובה לקיומו, והוא התכוון ומתכוון למצות את יתרונו זה עד תום ולגבות עבורם את המקסימום. המקסימום – זה היה צריך להיות ברור מההתחלה – פירושו היה כל האסירים הביטחוניים המוחזקים בישראל, כעשרת אלפים איש, כולל מבצעי טבח 7 באוקטובר. זה היה המצב לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, ובשלבים הראשונים של המערכה. לא נתייחס במסגרת זו להשפעה הוודאית של שחרורם ההמוני אז במאות אוטובוסים צוהלים על דעת הקהל הפלסטינית והערבית ברחבי המזרח התיכון, שהייתה שיכורה מהצלחת 7 באוקטובר ואחוזה באש ג'יהאדיסטית. נציין רק ששחרורם, כולל אלפים שהיו השאור שבעיסה של חמאס וארגונים אחרים – הנהגתו וותיקי המאבק שבו – היה מחזק באופן מאסיבי את מערכי חמאס בעזה ומעצים מאוד את מחיר הדמים של ההתקפה הישראלית. בל נטעה, סינוואר לא היה מתפשר על כלום. כל הקלפים היו בידיו לפני הפלישה הישראלית לרצועה.
נשמעת הטענה שכל אלה הן ספקולציות – ברי לעומת שמא – ושאין לדעת מה היו תוצאות עסקה כזאת מבחינת מחיר הדמים. זאת, כאילו שאין בסיס אמפירי מובהק לתשובה: התרת כל רסן התחילה עם עסקת ג'יבריל ב-1985 שבמסגרתה שוחררו 1,151 אסירים פלסטינים תמורת שלושה שבויי צה"ל. את תוצאותיה סכמו זאב שיף ואהוד יערי כדלקמן (הציטוט מספרם אינתיפאדה, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1990):
"עסקה זו רוקנה כמעט את בתי הכלא מאסירים ביטחוניים ושלחה בחזרה לתוך השטחים מאות פעילים מאומנים ובעלי הכרה. אין עוד ספק, שמשוחררי העסקה ההיא (שכונתה בשם הצופן "זמירות חדשות") שיחקו תפקיד מרכזי באינתיפאדה. לפי הערכות מוסמכות יותר משליש מביניהם חידשו את פעילותם במחתרת בצורה זו או אחרת בתוך שנה בלבד ממועד יציאתם לחופשי. רוב הנותרים נכנסו לפעולה כמעט ללא שהיות עם פרוץ גל המהומות הראשון".
בעסקת שליט, 2011, שוחררו 1,027 אסירים פלסטינים, כולל סינוואר, תמורת גלעד שליט. לא רק שמדינת ישראל שילמה בריבית דריבית רצחנית על עסקאות אלו – חטיפת ישראלים הפכה זה מכבר ליעד המרכזי של ארגוני הטרור. יש האומרים: "את אלפי המשוחררים הפלסטינים נהרוג כפי שהרגנו בעסקאות קודמות בעבר". אכן הרגנו רבים מהם, אבל לא לפני שמשוחררים אלה הרגו ישראלים במאות ובאלפים בעקבות עסקאות ג'יבריל ושליט.
המתנגדים לעסקאות הצביעו על התופעה הפסיכולוגית שלפיה השמות והפנים הידועים של החטופים מאפילים לחלוטין על האנונימיות חסרת הפנים של הרבים שייהרגו בהמשך – שגם להם יש הורים, בני ובנות זוג וילדים. ואכן, מרבית התומכים בעסקה "בכל מחיר" מתעלמים לחלוטין מהרקורד הזה ומהשלכותיו. מעטים ביניהם סבורים כנראה, בהכרה מלאה, שגם אם זהו אכן חשבון הדמים, חובה מוסרית לקבלו. עם חשבון ערכי כזה לא ניתן להתווכח – יש רק להחליט אם להיות שותפים לו.
פלישת צה"ל לרצועת עזה הביאה את חמאס להתפשר דרסטית על מספרי המשוחררים הפלסטינים בעסקה הראשונה והשנייה. אבל לפני שבירתה של הפסקת האש השנייה, הספיק חמאס להצהיר שבעסקה השלישית (שלב ב') יהיו מפתחות חדשים לשחרור חטופים, ונקב במספרים של 200 עד 300 אסירים פלסטינים לכל חטוף – כלומר סך הכול 6,000-4,000 אסירים פלסטינים. כשדחה את הצעתו האחרונה של שליח הנשיא טראמפ, סטיב וויטקוף, ציין חמאס בין היתר שמספר המשוחררים הפלסטינים הנקוב בה - 125 אסירי עולם ו-1,111 מחבלים מעזה, תמורת 10 חטופים ישראלים, מחצית מספר החטופים שנותרו בידיו, קטן מדי.
אין לדעת עד כמה חמאס היה ויהיה מוכן להתפשר על מספרים אלו. אבל מכיוון שהחטופים הם הקלף העיקרי שברשותו, אין לו תמריץ להתפשר. להיפך, הוא מעונין למשוך את המשא ומתן, לעמוד על פינוי כל הרצועה והפסקת המלחמה בערובות בין-לאומיות, ולהבטיח את הישרדותו כשליט בפועל ברצועה, מעמד שגם יבטיח לו גישה למבול הסיוע הבין-לאומי שיגיע אליה. מרגע שהחטופים הם המוקד הבלעדי של הדיון, חמאס הוא הקובע את הכללים. ואכן, מאחר שלא רק 251 או 20 חטופים, אלא כל מספר נכלל "בכל מחיר", יש חשש שחמאס ישאיר בידיו מספר מסוים של אסירים כרזרבה לכל טווח נראה לעין.
האם המשך המלחמה איננו מסכן את החטופים? כן, הוא מסכן. באותה המידה הוא גם עשוי לקדם את שחרורם. כ-1,900 ישראלים נהרגו מאז תחילת המלחמה. כ-450 חיילים נהרגו מאז תחילת התמרון. קרוב ל-30 אזרחים נהרגו מהטילים מאיראן. כולנו שותפים לסיכונים. העקה הפסיכולוגית והמוראלית ביחס לחטופים מובנת, ורבים ממנהיגי המרכז-שמאל נענים לקול בוחריהם, בדרגות שונות של שכנוע עצמי. אך אין להפוך את סוגיית החטופים הצורבת לחזות הכול.
יש כיום רוב ברור ומוחלט בציבור הישראלי לעסקת שחרור החטופים הנותרים, כאילו בכל מחיר. אך ספק אם הנכונות הזאת תישאר בתוקף לאחר שיתבררו מחיריה הכוללים האמיתיים. מה שנראה ברור הוא שאם וכאשר כתוצאה מהעסקה יחזור חמאס לעמדת השליטה בעזה, ישקם את מערכיו, ויחדש את ההטרדה וההרתעה הטילית מול ישראל בעוטף הרצועה ומעבר לו – לאו דווקא את איום הפלישה המאסיבית – שום ממשלה, קל וחומר ממשלת מרכז-שמאל, לא תוכל לשרוד את תגובת התסכול והזעם הציבורי על כך שחזרנו כביכול לאותה נקודה.
יש לקוות, גם אם אין לכך וודאות, שהמשך הלחץ הצבאי המאסיבי ברצועה יאפשר עסקת חטופים נוספת בתנאים המקובלים על ישראל, ואולי אף את הסכמת חמאס לעזיבת הנהגתו וחלק גדול מלוחמיו את הרצועה. מה שאין לאפשר הוא חזרת חמאס לשליטה בעזה ושיקום מערכיו.
נחדש את הלחימה אחר כך?
"תמיד נוכל לחדש את הלחימה/מלחמה אחר כך": וזאת אומרים הסבורים שישראל הגיעה לקצה המוחלט של יכולתה להמשיך את המלחמה, הן מבחינה בין-לאומית והן פנימית. ובכן, האם נוכל להתחיל הכול מחדש מבחינה בין-לאומית ופנימית לאחר שחמאס יחדש את מערכיו וימלא את שורותיו? האם נשלם ונוכל לשלם את כל המחירים שוב מההתחלה? באמת? נכבוש את רצועת עזה מחדש? הצטמצמות בהפצצות אוויריות ובפשיטות קרקעיות תניב תוצאות דלות ביותר לנוכח גורם התת-קרקע האדיר ברצועה, שחמאס, מתקניו וסדנאותיו ייעלמו במרחביו.
כל זאת מעמיד את ישראל בפני דילמות קשות, מדיניות וצבאיות, שאסור לטשטש אותן. לא ברור כמה חופש פעולה צבאי תאפשר לנו המערכת הבין-לאומית – בעיקר טראמפ וממשלו, שעד כה, כמו הממשל הקודם, עמדו על פירוק של חמאס מנשקו, וגם מדינות האיחוד האירופי. בלי אירועי 9/11 והשינוי שבא בעקבותיהם בעמדה האמריקנית, אין לדעת כיצד הייתה מסתיימת האינתיפאדה השנייה. גם יכולותיה של ישראל להמשיך לפרק את חמאס ולדכא את שליטתו בשטח ובאספקה הנכנסת לרצועה עומדות למבחן. ולקרע הפוליטי-מחנאי בישראל יש השפעה פטאלית על היכולת לנהל את המלחמה, אבל יציאת צה"ל מהרצועה בשלב זה תביא כמעט בוודאות לחזרת חמאס.
השילוב של "בדרך להשמדת חמאס נשמיד כל מה שנותר מעזה" של השר בצלאל סמוטריץ' ו"מטרתנו להשתלט על עזה ולהביא למימוש החזון של הנשיא טראמפ" של ראש הממשלה נתניהו גרם, וממשיך לגרום, לנזקים קשים גם בחוץ וגם בתוך החברה הישראלית. יש להניח שנתניהו מספיק חכם כדי להבין שלא יהיה טרנספר ולא יהיו התנחלויות בעזה, וגם כדי להבין את המחיר, החיצוני והפנימי, של הכרזות אלו. אבל הוא המשיך לשחק את המשחק כשמטרתו הברורה הייתה להשאיר לקיצוניים בקואליציה את התקווה שבסוף הם ישיגו את מה שהם רוצים. ההצלחה האדירה באיראן העניקה לו, ולישראל, אשראי גדול, ולא ברור איך יבחר לנצלו. כך או כך, בעקבות המהפך המתמשך במלחמה – בעזה, בלבנון, ועתה באיראן, וזאת בניגוד לרבים רבים מפרשני האולפנים – אין לקבל את הישארות חמאס כשליט בפועל ברצועה.
>>> פרופ' עזר גת הוא מחזיק קתדרת עזר וייצמן לביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, יועץ אקדמי למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), וחתן פרס א.מ.ת במדע המדינה ואסטרטגיה