מתרבים הסימנים שמעידים על כך שהמו"מ בין ארצות הברית לאיראן עומד בפני פריצת דרך. ברם, אם מדובר בהסכם ביניים - כלומר טקסט קצר של הצהרות כוונות והגבלות זמניות - הסכם שכזה עוקף את סוגיית המחלוקת המרכזית: האם, בניגוד להצהרת הנשיא, ארה"ב תסכים לכך שאיראן תעשיר אורניום? (לאחר תקופת ההקפאה הזמנית שבהסכם הביניים).
מבחינת ישראל הסכם ביניים הוא תרחיש בעייתי ביותר. ראשית, הוא דוחה את הבעיות, לא פותר אותן, ובמזרח התיכון מה שזמני הוא קבוע. שנית, מבחינת איראן זה מצוין. זאת משום שאם ההסכם הזה ישכנע את מדינות אירופה להימנע מהסנאפבק (כלומר, לא להפעיל את הסמכות שניתנה להן עד 18 באוקטובר 2025, להעניש את איראן על ההפרה של ההסכם הקודם), איראן יוצאת מאזור הסכנה. היא מצליחה גם למנוע תקיפה צבאית וגם הסכם אפקטיבי. אבל, אנו חיים בעולמו של טראמפ. וכמו שאמר הנשיא, "עצרתי את התקיפה, אך זה יכול להשתנות בשיחת טלפון אחת". כלומר, אם המו"מ ייתקע, ומשהו (או מישהו) ישכנע את טראמפ שכדאי להפגין כוח, שיחת הטלפון שנותנת לישראל אור ירוק תגיע. ואנו במערכה מול איראן.
- דיווח: ארצות הברית ואיראן קרובות להסכם
- מחשש לפגיעה במו"מ על הגרעין: טראמפ עצר את התיאום לתקיפה באיראן יחד עם ישראל
- הנשיא טראמפ מודה: "הזהרתי את נתניהו שלא יתקוף באיראן"
- מומחי גרעין חוששים: תקיפה ישראלית תגרום לאיראן לעשות את מה שנמנעה ממנו עד כה
מה בין תקיפה ישראלית לתקיפה של ארה"ב
תקיפה ישראלית עצמאית היא אפשרות טובה. אבל, לצערנו, היא לא טובה מאוד. הסיבה לכך אינה סיבה אופרטיבית (מבצעית), אלא סיבה אסטרטגית. כלומר, הסיבה לכך אינה קשורה ליכולות חיל האוויר, או להיקף ועומק ההרס האפשרי של מתקני הגרעין. היא קשורה ליכולתה של תקיפה להשפיע על הרצון של המנהיג העליון באיראן. נזכיר: תפקידו של המנהיג העליון הוא להבטיח את שרידות המשטר. השאלה האסטרטגית של התקיפה היא: מה יוביל את המנהיג עליון למסקנה כי עצם קיומה של תוכנית גרעין באיראן מהווה סיכון למשטר?
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
התשובה פשוטה: לתפיסת מנהיג איראן, מלחמה נגד ארה"ב היא סיכון קיומי למשטר האיראני. ארה"ב היא המדינה היחידה בעולם שיכולה לנהל מלחמה במרחק אלפי ק"מ מהבית, והיחידה שיכולה להפיל משטר במסגרת מלחמה. אם ארה"ב תתקוף את מתקני הגרעין של איראן, ואם איראן תגיב כנגד כוחות אמריקניים בכל רחבי המזרח התיכון, כולל פגיעה בעלות בריתה של ארה"ב, הדבר יוביל למלחמה רחבה יותר. המנהיג העליון ער לכך, ומזה יבקש להתרחק ככל הניתן. זאת, באמצעות הכלה של התקיפה האמריקנית, או באמצעות תגובה סמלית. המנהיג העליון יודע שהסלמה עם ארה"ב היא מהלך מסוכן.
להבדיל, תקיפה ישראלית היא סיפור אחר לחלוטין. תקיפה עצמאית ישראלית עלולה להוביל את איראן לאמץ אסטרטגיה גרעינית חדשה: עד כה נמנע ח'אמנאי להורות על פריצה לגרעין. לאחר התקיפה הוא עלול לשנות את הנחיותיו ולהורות על פריצה לגרעין. כידוע, מנהיג איראן מעדיף מצב של איראן כמדינה סף גרעינית. הוא רואה ביכולת העשרת אורניום כזכות יסוד של איראן, מתוקף היותה מעצמה אזורית. תכלית האסטרטגיה האיראנית הנוכחית היא להביא להרתעה, מתוך עמדה של כוח. מעמד של מדינה סף גרעינית אמור לספק גם הרתעה. אבל, אם זה לא מספיק להרתיע, וישראל בכל זאת תוקפת, נדרש עדכון של התפיסה.
האפשרויות העומדות לפני ישראל
כפי שזה נראה כרגע, הנשיא טראמפ לא יתקוף באיראן. זה יקר, זה מנוגד לתפיסת עולמו, ובעיקר מנוגד לתפיסה הרווחת בקבינט הבדלני שלו. המשמעות היא שאנחנו לבד. ולפיכך עומדות בפנינו מספר אפשרויות:
- הכלה, ומאמץ כלכלי להפלת המשטר - למעשה, מדובר באסטרטגיה הישנה של ישראל: "לא תקיפה ולא הסכם". זו גם האסטרטגיה שהייתה מועדפת על טראמפ בעבר, והיא גם מועדפת על חלק מהמומחים שעדיין רואים בכל הסכם גרעין עם איראן אסון. לפי תפיסה זו, הלחץ הכלכלי על איראן (לחץ המתאפשר חוקית בשל העובדה שיש לה תוכנית גרעין פעילה) יביא בסופו של דבר לקריסת המשטר. גישה זו מבוססת כנראה על הנחת יסוד סמויה, שלפיה איראן לא תפתח פצצה גרעינית בעתיד הנראה לעין. התחבולה בגישה זו היא שבעצם החזקת תוכנית גרעין פעילה, איראן מאפשרת הטלת סנקציות חמורות עליה, ואלו יביאו לקריסתה. כזכור, גישה זו כשלה בממשל טראמפ הראשון: על אף הסנקציות הנרחבות, איראן לא הגבילה את תוכנית הגרעין, לא קרסה כלכלית, והמשטר לא נפל. אז מדוע שהפעם זה יעבוד טוב יותר?
מנהיג איראן מעדיף מצב של איראן כמדינה סף גרעינית|צילום: AP
הסיבה, על פי גישת תומכי אסטרטגיה זו, היא שהייתה סיבה אחת לכישלון הקודם: החלפת הנשיא בארה"ב ב-2020. העובדה שביידן הוא שנבחר, עודדה את רוח המשטר האיראני והגדילה את כושר העמידה שלו. תומכיה הנלהבים של גישה זו חוזרים על הטיעון שלפיו אילו רק היה נבחר טראמפ לקדנציה שניה ב-2020, אז ארבע שנים נוספות של קמפיין הלחץ המקסימלי היה מביא לקריסת איראן - טענה בלתי ניתנת להוכחה, אך גם לא להפרכה. - תקיפה ישראלית מצומצמת - תכלית התקיפה המצומצמת היא לדחות במספר שנים את היכולת האיראנית לפרוץ לפצצה. זאת, על ידי גרימת נזק חמור לאחד מצווארי הבקבוק המשמעותיים ביותר בפרויקט גרעין: הפקת חומר בקיע - הלב של הפצצה הגרעינית. כידוע, יש שתי שיטות להפקת חומר בקיע: פלוטוניום או אורניום מועשר. הפרויקטים הגרעיניים הקודמים שאותם תקפה ישראל היו פרויקטים במסלול פלוטוגני. במסלול זה ישנו אתר אחד שמהווה את מרכז הכובד של ההליך, כור גרעיני. לכן, השמדת הכור היא השמדת הפרויקט. וזה מה שישראל עשתה פעמיים, בעיראק בשנת 1981 ובסוריה בשנת 2007.
האיראנים כדרכם בקודש, תמיד בוחרים שתי אפשרויות ולכן קידמו שני מסלולים בו זמנית: כור מים כבדים בעיר אראק, ולצד זאת העשרת אורניום באמצעות צנטריפוגות בשני מפעלי העשרה. מאחר והכור הוצא מכלל שימוש במסגרת הסכם הגרעין מ-2015, העשרת אורניום הוא הפרויקט המרכזי כיום. תהליך העשרת אורניום הוא מורכב במיוחד והוא רגיש לפגיעה חיצונית. אבל להבדיל מכור גרעיני, ניתן לבצעו מתחת לפני הקרקע. מדובר באולמות יצור נרחבים מאוד המכילים מאות ואלפי צנטריפוגות עדינות. באיראן ישנם שני מפעלי העשרה גדולים: ליד העיר קום (פורדו), ובנתנז. בנוסף אליהם, ישנם עוד אתרי ניסוי קטנים. השמדת שני האתרים האלו מונעת ייצור חומר בקיע.
תומכי גישת הלחץ הכלכלי טוענים שאם ביידן לא היה מנצח, איראן הייתה קורסת|צילום: Reuters
תקיפה ישראלית מצומצמת נועדה בדיוק לשם כך. על אף המורכבויות הטכניות והמבצעיות, תקיפה ישראלית יכולה להשמידם או לנטרלם באופן כזה שהשיקום יימשך חודשים רבים. הבעיה היא שהמפעלים הללו כמעט סיימו את תפקידם בשרשרת הייצור של הנשק הגרעיני: הם כבר הפיקו מספיק חומר גרעיני ברמת העשרה גבוהה שמספיק ליותר משש פצצות אטום (יחד עם זאת, הם עדיין צריכים להעשיר את המלאי שבידם לרמה צבאית, תהליך שמחייב העשרה נוספת, אך אורך כשבועיים לכל היותר). בהתאם, השאלה המרכזית היא היכן נמצא החומר הבקיע שכבר הופק בהם, והאם יש מתקן נוסף שבו מאוחסן חומר גרעיני בקיע, ואולי יחד עם כמה צנטריפוגות מתקדמות באופן שאי אפשר להשמיד.
- תקיפה ישראלית נרחבת - תכלית תקיפה נרחבת היא השמדת כלל אתגרי הגרעין המוכרים לישראל, ובנוסף השמדת יכולות צבא איראן באופן שמאפשר היערכות טובה יותר למערכה שתבוא בעקבות התקיפה הראשונית. כלומר, מעבר לתקיפה של אתרי ההעשרה, יותקפו עשרות רבות של מטרות נוספות, ביניהן כל האתרים שקשורים בייצור נשק גרעיני: החל ממחצבות אורניום, דרך מתקני המרת אורניום לגז, מפעלי העשרה, ומעבדות ניסויים ומחקר, וגם אתרי תעשייה צבאית אחרים הקשורים לפרויקט ועוד ועוד.
העשרת אורניום הוא הפרויקט המרכזי של איראן כיום|צילום: reuters
בנוסף, יותקפו כוחות צבא איראן, בדגש על ההגנה האווירית, כך שלא יסכנו את מטוסי חיל האוויר, ויאפשרו מערכה ארוכה מעל שמי איראן. לכך יש להוסיף את ההשמדה של טילי קרקע-קרקע, מתקני פיקוד ושליטה, מתקני סיוע לוגיסטי וכל אתר הקשור לכושר הלחימה של איראן במערכה ארוכה מול ישראלֿ.
יש לציין כי בעוד שבמקרה של תקיפה מצומצמת קיים סיכוי קלוש שהאיראנים יגיבו באופן מצומצם, הרי שבתגובה לתקיפה רחבה, אין צל של ספק: אנו בדרך למלחמה מול איראן.
מלחמה מול איראן
כפי שאנו מבינים המערכה מול איראן תהיה שונה ממה שהכרנו בעבר. לא מדובר בלילה אחד של אלימות. זו מערכה. איראן תגיב, וככל שהתקיפה הישראלית תהיה נרחבת יותר, התגובה תהיה נרחבת בהתאם. ישראל תצטרך להגיב גם כן, ופה תהיה דילמה אסטרטגית נוספת: האם להסתפק בהישג שכבר הושג, ולהגיב באופן סמלי במטרה להפחית את ההסלמה? או האם לנצל את ההזדמנות ולהסלים באופן שיאיים על המנהיג ואולי יגרום לשינוי אסטרטגי אזורי?
נכון, מלחמה היא ממלכת אי-הוודאות, וייתכן שהנזק שתגרום איראן בעורף הישראלי לא ישאיר ברירות לישראל - והיא תיאלץ להגיב בחומרה.
כך או כך, השאלה של התגובה לתגובה היא שאלה מרכזית. אם ישראל תחליט להסלים, יוכנסו לתקיפה מטרות חדשות, המתקרבות יותר למשטר האיראני, וכך תתעצם דינמיקה של הסלמה.
הסלמה שכזו משמעותה מלחמה של העורף הישראלי. לשמחתנו, הודות לפעולת צה"ל, הסיכון מכיוון שלוחי איראן קטן משמעותית ביחס לעבר. ולכן, עיקר הנזק יגיע מאיראן עצמה: לאיראן כמות גדולה של טילים המסוגלים להגיע לישראל (כ-2000), מתוכם כמה מאות מדויקים, ויש גם כאלה עם ראשי קרב מתוחכמים המקשים על ההגנה האווירית הישראלית. להבדיל מהתקיפות האחרונות, אנו צפויים לראות נזק אמיתי בעורף, וככל הנראה יהיו גם נפגעים. אין מקום להפחיד בתרחישי בלהות, זהו לא קץ המפעל הציוני, ולא תרחיש עלטה. לא אלמן ישראל, יש לנו את ההגנה האווירית הטובה בעולם, אך אין הגנה הרמטית.
סיכום - יתרונות וחסרונות
היתרון הגדול של תפיסת ההכלה הוא מניעת הנזק מהעורף הישראלי, ושימור האפשרות של ניצחון ללא קרב, כלומר שהמשטר האיראני ייפול באופן טבעי, בדומה לאופן שבו שבעבר נפלו מספר דיקטטורות. החיסרון הגדול בתפיסה זו הוא שאין כל ודאות שאכן כך יקרה, ואם כן מתי, ולצד זאת איננו יכולים להוציא מכלל את האפשרות שלפתע יחליט מנהיג באיראן (הנוכחי או הבא) לנצל את העובדה שהם כל כך קרובים לפצצה - "אז למה לא ללכת כבר עד הסוף".
היתרון הגדול של תקיפה ישראלית הוא שרשרת האירועים שתתפתח. אסור לבחון תקיפה רק מנקודת המבט "ההנדסית" שבוחנת את משמעות העיכוב בזמן של פרויקט הגרעין. הפעלת כוח צבאי מייצרת התפתחויות והזדמנויות מדיניות, שאותן אפשר לנצל לטובת שיפור מצבה של ישראל. אבל, כפי שלמדנו מקרוב מאז ה-7 באוקטובר, הדבר מחייב שילוב של מאמץ צבאי עם מאמץ מדיני. מלחמה מול איראן שבמסגרתה יוצע לאיראן הסכם סיום לחימה טוב מאוד, הכולל הסרה של סנקציות בתמורה להתחייבותה שלא להעשיר אורניום על אדמתה הוא הישג טוב לישראל. האם המחיר של המלחמה שווה זאת? ובכן, בכך ייבחן הדרג המדיני והרמטכ"ל. סביר שיקומו קולות הקוראים ל"ניצחון מוחלט" ול"הפלת המשטר האיראני", ול"ניצול הזדמנות היסטורי", וכאלו שקוראים ש"אסור לעצור באמצע". אך עוד לפני הסיסמאות, ועוד בטרם הוויכוח הציבורי הישראלי, חייבים להפיק לקחים מהמערכה בעזה.
- יעדים ריאליים: אנו חייבים להציב יעדים ראליים. כמובן שייתכנו תרחישים מפתיעים לטובה, כגון התפרצות מהפכה אלימה כנגד המשטר באיראן עקב המלחמה מול ישראל, או שינוי של כלל תפיסת הביטחון האיראנית באופן שיחייב קשב לפנים איראן על חשבון ההשפעה החיצונית והגלובלית שלה. יש רבים שרואים בכך אפשרות סבירה. אולי, אך אני מציע שהפלת המשטר באמצעות כוח צבאי לא תהיה מטרת המלחמה.
בתגובה לתקיפה רחבה, אין צל של ספק: אנו בדרך למלחמה מול איראן|צילום: דובר צה"ל - אסור לשגות באשליות של הפרדה בין האוכלוסייה לבין המשטר. איראן היא מדינה הכוללת שבטים, עדות ודתות, ורובם הם איראנים גאים. גם מתנגדי המשטר הם פטריוטים. להערכתי, סביר שתקיפתם תביא דווקא ל"התגודדות סביב הדגל", לפני שתביא להפיכה צבאית. אך יש לסייג, היכולת להעריך התפתחויות חברתיות ופוליטיות במדינת אויב נועדה לכישלון. אף אחד לא יודע איך זה יקרה. אך אסור שמטרת המלחמה תהיה ערעור המשטר על ידי עידוד מהפכה נוספת באיראן.
- מעטפת מדינית ומאמץ דיפלומטי מלווה: יש לקוות שהפעם ממשלת ישראל תפעל עם רכיב מדיני מוביל. רכיב מרכזי בו הוא תכנון אסטרטגיית יציאה לצד תכנון תוכנית הכניסה, ועבודה על "היום שאחרי" באיראן עוד לפני שמטוס הקרב הראשון המריא לעבר איראן.
בשורה תחתונה, המלחמה עם איראן אינה "קץ הסכסוך". היא לא "סיום המלחמות", וגם לא "מניעת איום לתמיד". זו מערכה חיונית להסרת איום קיומי, ויש לקיימה רק כאשר אין ברירה, ואי אפשר להשיג הסכם גרעין טוב מאוד. ויש לסיימה במהירות האפשרית. אסור להגיע למלחמת התשה מול איראן.
>>> תמיר הימן הוא אלוף במילואים, ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
