ביום שבת, 7 באוקטובר, בשעה 06:29 בבוקר, ישראל התעוררה לתוך סיוט שטרם הסתיים. שעתיים אחרי כן כבר לא היינו אותה מדינה. לא רק המדינה השתנתה' אלא בעיקר העם. בתוך האימה, הזעזוע, והקריסה הכללית של מערכת הביטחון והנהגת המדינה, נולדה בישראל הבנה חדשה ועמוקה - שותפות הגורל איננה עוד רק סיסמה, אלא היא אמת קיומית. אם כולנו שווים בדם, כולנו חייבים להיות שווים גם בנטל, ואם אין מי שיילחם אז אין מי שיגן עלינו וגורלנו כעם אחד נחרץ.
כבר מעל 600 ימים של מלחמה והגענו לקו האדום שבוהק אל מול עינינו - לוחמים משרתים חודשים ארוכים ברצף, חוזרים הביתה לזמן קצר ואז מגויסים שוב. יש מי ששירתו כ-300 יום במילואים ויש אף הרבה יותר. משפחות מתפרקות, עסקים קורסים וההנהגה שותקת. בתוך השבר הזה, ממשלת ישראל, תחת נתניהו, מקדמת את חוק ההשתמטות - חקיקה מבישה שמטרתה היחידה היא להסדיר ולהנציח את הפטור מגיוס לתלמידי ישיבות, תוך מתן לגיטימציה חוקית להשתמטות המונית של מגזר שלם מקרב העם. זהו לא פחות מאשר פגיעה מוסרית, ביטחונית וחברתית. בעבר, הציבור אולי קיבל את האנומליה הזו מתוך תחושת פשרה היסטורית ואמונה שהחרדים הם "אחרים". רבים קיוו שהחרדים יתקרבו מרצונם, אבל כל זה נגמר ונשרף יחד עם בתי הילדים של קיבוץ ניר עוז.
7 באוקטובר שינה משהו עמוק בזהות הישראלית, והפך את החברה הישראלית לא רק לקרובה יותר, אלא גם דורשת יותר. הציבור הישראלי מימין ומשמאל, חילונים, מסורתיים ודתיים, מהעיר ומן הכפר, פשוט לא מוכן עוד לשאת על גבו את ההשתמטות החרדית. 7 באוקטובר לא רק שינה את המדינה, הוא שינה את העם - ורק החרדים עוד לא הבינו את זה.
בעמדה הזו אין שמץ של אנטי-דת ובוודאי שאין כאן שנאת חרדים (למרות שהכי נוח לנתניהו ולחרדים לקחת זאת לשם). משחר נעוריי אני קרוב לדת ומכבד אותה עד מאוד, ומעולם לא נטשתי. אלא שזוהי דרישה לשוויון, צדק ואחריות לאומית. לא ייתכן שמדינה תהיה בעיצומה של מלחמה כה ארוכה, והיחידים שממשיכים בשגרת חייהם הם אלה שלא תורמים לה כמעט דבר. כאן בדיוק נחשפת הטרגדיה הגדולה של הפוליטיקה החרדית - היא לא הבינה שהמציאות הישראלית השתנתה.
בזמן שהחברה כולה כורעת תחת הנטל, בזמן שאנחנו כבר סופרים מעל 860 חיילים שנפלו ומעל 11 אלף פצועים, המפלגות החרדיות עסוקות רק בדבר אחד - לשמר את הפטור של אנשיהם. הן לא דנות במודל שירות חדש, הן לא מבקשות לשלב והן לא מציעות רפורמות הדרגתיות. הן פשוט דורשות - השאירו אותנו בחוץ. מדובר בבחירה מודעת להעמיק את הפער בחברה. זהו לא רק ניתוק מהחברה הישראלית, זהו ניתוק מהיהדות עצמה, כי הערך "כל ישראל ערבים זה לזה" מעולם לא נכתב כאילו הוא ערך על-תנאי, והוא בוודאי לא פוטר איש מלקחת חלק במאמץ ההגנה על העם.
כעת, נתניהו, מלך הדחיות ומשיכות הזמן, מנסה להעביר את חוק ההשתמטות ולשמר את הקואליציה. הוא יודע היטב שהחוק הזה שנוא על הציבור הישראלי והוא מבין שהעברת החוק תעלה לו במחיר פוליטי כבד. יחד עם זאת, הוא ממשיך להתעקש ולפעול לא למען טובת המדינה, אלא כדי להמשיך להחזיק בכיסאו. הציבור, כך אני מאמין, כבר לא קונה את המניפולציות, ההבטחות והתחבולות של נתניהו. הציבור יודע שהחוק הזה לא נועד לחזק את ישראל – אלא יחליש אותה. הוא מבין שזה לא חוק לשמירה על עולם התורה, אלא חוק להשחתת ערך השוויון.
בבחירות הקרובות חוק ההשתמטות לא יהיה עוד הערת שוליים במצעי המפלגות, אלא יהפוך ללב ליבו של הוויכוח הציבורי. כל מפלגה שתשב על הגדר, תתחמק, תשתוק או תקרוץ לטובת הסדרים כאלה ואחרים תיענש בחומרה בקלפי. מי שלא תתחייב במפורש להתנגד לחוק ההשתמטות ולא תדרוש חוק שירות לכולם, תימחק מהזירה הציבורית. יתר על כן, יש בהחלט אפשרות שהדרישה תורחב והציבור ידרוש גם התחייבות לא להקים ממשלה עם מפלגות שיתמכו בחוק ההשתמטות.
ישראל זקוקה למודל חדש של שותפות אזרחית - שירות צבאי או אזרחי לכל אזרח שמבוסס על הבנה אחת יסודית: אין מדינה, בוודאי שלא מדינה כמו שלנו, שיכולה לשרוד כשחלק מבניה נלחמים, ולדאבוננו חלקם אף שבים בתוך ארונות, וחלק מבניה משתמטים.
המבחן הפוליטי הקרוב לא יהיה רק מבחן של זהות, אלא מבחן של אחריות כלפי העם והמדינה. מפלגות שיבחרו לעמוד לצד הציבור, יובילו; מפלגות שיבחרו לשבת על הגדר, ייעלמו; והחרדים, אם ימשיכו בסרבנותם להשתתף בנשיאת הנטל, יסיימו את תהליך הניתוק מהציבור הישראלי, והפעם באופן בלתי הפיך. הפעם הציבור לא יבליג - הוא כבר שילם את המחיר ולא מפסיק לשלם.