שני נתניהו.
הם היו שניים, כל כך דומים, כל כך שונים: זה שלמד והכיר היטב את החומר, את האויבים שלו, זה שהיה בו האומץ לקבל החלטות, לעמוד מול אלה שניסו לעצור אותו, לסחוף אחריו את כולם, גם את אלה שהוגדרו בפי רוב כמשימה בלתי אפשרית וזה שידע ללחוץ על הכפתור ברגע המכריע - בלי מורא ובלי פחד. כשהוא יודע היטב שהמחיר יכול להיות כבד מכל.
והיה את זה שראה הכול. שישב בכל הדיונים הסגורים, נחשף לכל חומרי המודיעין. זה שהיה הראשון לזהות איך האיראנים מרמים את העולם כולו ומתקדמים לפצצה, והתריע שוב ושוב מעל כל במה. זה שראה את כוחות רדואן ממשים בשטח את התוכניות של נסראללה לפשיטה על יישובינו בקו העימות, וזה שידע הכול על חמאס. איך תנועת הטרור הפכה עם השנים, תחת הנהגתו, לארגון גרילה ואז לצבא בדרך למפלצת שתכבוש אותנו ב-7 באוקטובר. ראה הכול וידע הכול, ובחר לעצום עיניים.
הם היו שניים. כל כך דומים, כל כך שונים. זה המפוקס שב-19 בספטמבר 2024, קיבל בניגוד לעמדה הרווחת, את ההחלטה האמיצה שתוביל לשבירת הציר האיראני. מבצע הביפרים. מערכת הביטחון כולה למעט ראש המוסד - שתמך בפעולה באופן נחרץ - הייתה נגד.
אבל הוא, אולי היה זה ניסיונו, אולי טראומת 7 באוקטובר, אולי היו אלה חושיו - שאמרו לו שזה הרגע. הוא לחץ על הכפתור. אם תרצו, הפיל את קוביית הדומינו הראשונה של ח'אמנאי. ומרגע זה הוא לא עצר. ביפרים ואז חיסול צמרת חיזבאללה, חיסול איסמאעיל הנייה בלב איראן, עד לשיא - חיסול נסראללה ובלי לשאול את את הנשיא ביידן. בלי לקבל את ההסכמה של המעצמה הגדולה בעולם, שמחמשת אותנו וניצבנו לצידנו (כמעט) כל העת. מעל הראש שלהם. מעדכן את האמריקנים בזמן אמת וממשיך הלאה. ואז סוריה, ואז איראן. אף אחד לא האמין שהוא יצליח לשכנע את הנשיא טראמפ לא רק לתמוך מבחוץ, בטח שלא להיות שותף. עד לניצחון המוחלט, כהגדרתו. וזה שלו, מההתחלה ועד הסוף. נכון, בלי המודיעין המדויק והמוסד וחיל האוויר - זה לא היה קורה, אבל מישהו צריך לקבל את ההחלטה. והוא היה שם וקיבל את ההחלטה. החלטה שהוא לא קיבל במשך שנים. 15 שנה.
את מה שאנחנו התושבים בעוטף ראינו מעבר לגדר, הוא ראה בזכוכית מגדלת. את חפירת המנהרות שתהפוך לסיוט של כוחותינו וחטופינו כבר שנה ושמונה חודשים, את הברחת אמצעי הלחימה והייצור העצמי שהפך לתעשייה ביטחונית של ממש מתחת לאדמה וגם מעליה, את הצבא החמאסי שהלך וגדל מעשרת אלפים מחבלים ל-50 אלף, כולל כוחות נוח'בה שמתאמנים בלי הפסקה מול נתיב העשרה. סבב הסלמה ועוד סבב הסלמה, מבצע אחר מבצע, כשחמאס היא זו שמובילה אותו, קובעת את גובה הלהבות וגם את סדר היום של התושבים. שלנו.
ראינו הכול. וגם הוא ראה.
הוא גם בחר שוב ושוב לתת להם חסינות וגם במבצעים שהוא יזם, הוא בחר לתת חסינות לחמאס ולפגוע רק בג׳יהאד האיסלאמי. הכול כדי לקנות שקט. והשיא: הכסף הקטארי. עכשיו, לא רק שהוא לא נלחם בהם, הוא מימן אותם בתקווה שהכסף הגדול שנכנס לעזה - ילך לאוכלוסיה שבמצוקה וירגיע את חמאס. הכסף הלך לטרור. גם את זה הוא ראה וידע. השב"כ התריע בזמן אמת. עד הפיצוץ בשבעה באוקטובר.
השר דרעי אמר השבוע: "טבח 7 באוקטובר הציל את עם ישראל". או במילים אחרות, במותכם בעוטף - ציוויתם לנו, למדינת ישראל, חיים. זו אמירה מקוממת, אבל בעיקר רחוקה מהאמת. "ב-7 באוקטובר", הסביר דרעי. "התגלתה לנו התוכנית הגדולה להשמיד את עם ישראל". אז לא, השר דרעי, לא היינו צריכים את 7 באוקטובר, כדי להבין שהציר האיראני מחפש להשמיד אותנו (נתניהו הראשון חזר על זה שוב ושוב). לא היה צריך את 7 באוקטובר כדי להבין שחייב לטפל בראש הנחש, או לפחות להתחיל בגרורות שלו.
את כל ההבדל בין הניצחון הגדול במלחמת 12 הימים למחדל 7 באוקטובר - אפשר לסכם בשתי מילים: מנהיגות ואומץ. מצד אחד, ראש ממשלה שגילה מנהיגות יוצאת דופן ופעל באומץ רב וניצח נגד כל הסיכויים. להלן נתניהו. מהצד השני, ראש ממשלה שפחד במשך שנים לקבל החלטות, שהוביל מדיניות הכלה ששידרה לחמאס שישראל פוחדת ותעשה הכול כדי לא להוביל להסלמה רחבה. פחדנות שסינוואר זיהה. להלן נתניהו.
באחד הראיונות שלו אחרי 7 באוקטובר הסביר ראש הממשלה שלא הייתה לו לגיטימציה בין-לאומית ולגיטימציה מבית לצאת למבצע להשמדת חמאס. זה נכון, אבל מנהיג אמיתי צריך לייצר את הלגיטימציה הזאת ולעיתים (כמו בחיסול נסראללה, כמו בהתעקשות על כניסה לרפיח שהובילה לחיסול סינוואר) צריך לפעול גם בלעדיה. מנהיגות, כבר אמרנו.
כל כך דומים, כל כך שונים. מצד אחד, נתניהו, המנהיג, שהיה שם במבצע הביפרים, בחיסול צמרת חיזבאללה, בסוריה, ובניצחון הגדול על איראן. ומהצד שני, נתניהו, אותו נתניהו - שלא היה שם עד 7 באוקטובר. ראש ממשלה שבחר לעצום עיניים, להכיל, בזמן שהמפלצת מתעצמת לממדי ענק לנגד עיניו. אותו נתניהו שבחר שוב ושוב לא להחליט. לא להנהיג.
ניצחון על איראן, גדול ככל שיהיה (והוא גדול מאוד וראוי לכל הקרדיט), לא יטשטש את מה שקרה לנו כאן ב-7 באוקטובר. זהו ניצחון שרק מחדד את ההבנה, שאם אז היה כאן - את נתניהו השני - המנהיג שמקבל החלטות ולוחץ על הכפתור - אפשר היה למנוע את הזוועה. נכון, הזיכרון שלנו הישראלים קצר, אבל הכאב גדול מדי. על אלה שלא יחזרו לעולם, על אלה שעוד מחכים שנחזיר אותם.