הבחירה ללכת על מסלול של פיזור הכנסת ולא לפרוש מהממשלה היא עוד ניסיון של החרדים לדחות את הקץ. הרטוריקה נחרצת, אבל בפועל יש עוד שבוע של משא ומתן עד יום רביעי הבא. אם היה כבר חוק לפיזור הכנסת מונח על סדר היום של המליאה, ייתכן שכבר היום הם היו נאלצים להכריע אם לתמוך בו בקריאה טרומית או לקפל את האולטימטום.
במפלגות החרדיות, בכל מקרה, מעדיפים את פיזור הכנסת מפרישה מהממשלה, כי גם בשיא המשבר הם לא מעוניינים לוותר על משרדי הממשלה, סגני השרים, והח"כים הנורווגיים. למעט בסוגיית הגיוס שבה אין פתרון חוקי, מבחינת שאר מנעמי השלטון והשליטה הם בשיא שיתקשו לשחזר. אז למה בכלל לאיים בלאבד הכול?
הסיבה הראשונה למשבר היא לא רציונלית אלא רוחנית. השותפות בממשלה, שבמשמרת שלה בני תורה "נרדפים" מבחינתם, הפכה בלתי נסבלת. לכן, חלק מהרבנים מעדיפים לעזוב, אפילו אם לא מובטח שזה ישפר את מצבם. זה לפחות לא יהיה על הידיים שלהם.
אבל יש גם מחשבה פוליטית, נטולת הוכחה ממשית אבל לא לגמרי מופרכת: במפלגות החרדיות משוכנעים שבהרכב קואליציוני אחר מצבם היה משתנה. שהם משלמים מחיר על עצם השותפות עם נתניהו. אם לא היו חלק מהממשלה, הם גם היו פחות על הגריל. לא בעין התקשורת, לא בזעם הציבורי, לא במבחן בג"ץ. כמיעוט באופוזיציה ולא חלק מהשלטון, המשפטנים יהיו רכים יותר.
ויש גם עוד הסבר, פנים-חרדי, להסלמה: ההנהגה מפוצלת בין כמה רבנים, והמשבר הפך הזדמנות טובה לתרגילי מנהיגות. בכל כמה שעות יוצאת "הוראה" או "הנחיה" מביתו של רב אחר, בניסיון להפגין דומיננטיות והובלה. זאת למרות שהאינטרס החרדי רק ניזוק מהפטפטת.
בניגוד חריף ליהדות התורה - בש"ס שתיקה מוחלטת. דרעי קרוע בין הרבנים במועצת החכמים שהקצינו מאוד בסוגיית הגיוס (הרב יצחק יוסף כבר מתגעגע בקול לשותפות עם השמאל) לבין ציבור הבוחרים, שלא יסלח לו אם יפיל את נתניהו. אלא שבלי האצבעות של ש"ס כל איומי יהדות התורה ריקים מתוכן. בקרוב מאוד דרעי יצטרך להכריע מה הוא יותר: ביביסט או חרדי.