בשלהי ממשלת נתניהו הראשונה, עוד באלף הקודם, עבר בכנסת חוק השימוש בתאריך העברי, הקובע שמוסדות המדינה מחויבים לציין את התאריך העברי בכל מכתב רשמי והודעה רשמית - בתי חולים, משטרה, מערכת המשפט, אוניברסיטאות – כולן מחויבות לספר לנו, למשל, שאנחנו מוזמנים לטז טבת ולא רק לחמישה בינואר, או מחויבים לשלם עד יב ניסן ולא רק שלושים במרץ. חהכ אבנר חי שאקי זל מהמפדל (זוכרים?), הציע את החוק כדי לעודד שימוש בתאריך העברי. בכך יוטמע בתודעת הציבור השימוש בתאריך העברי, המהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית, הוא כתב שם. ובכן, אחרי רבע מאה כנראה שהתחזית להטמעת השימוש בתאריך העברי לא ממש עמדה במבחן המציאות. גם בין חברי הדתיים ביותר לא שמעתי התייחסות לבחירות ב-ז' בחשוון תשפג, אלא באחד בנובמבר 2022.כשאנחנו בודקים את היומן שלנו, ורואים את התוכנית השבועית או החודשית - את החתונות, הבדיקות הרפואיות, האירועים, התזכורות לשלם דבר אחד ולבטל דבר אחר - זה תמיד בתאריך הלועזי. זהו עולם של מספרים, ובמיוחד במציאות גלובלית הרבה יותר קל לנו להתנהל עם הספירה האזרחית הניטרלית: יום מתחלף בחצות ולא בשעת ערב לא קבועה, בשנה יש 12 חודשים (בלי אפריל א' ואפריל ב'), ולחשב כמה שנים עברו מאז 2013 הרבה יותר פשוט מאשר לדעת מה הייתה השנה העברית לפני 17 שנה. 2025, שעדיין לא מתקרבת לסיומה, היא שנת החול שלנו: בעזרתה אנחנו קובעים תורים ומשלמים חשבונות, מזמינים חופשות ומחדשים טסטים לאוטו. שום חוק לא יוכל לשנות את ההרגל הזה. יש משהו נוח בהפרדה הזו בין החגים והמועדים לבין היומיום הרגיל שלנו, כאילו שני הדברים לא באמת נמצאים על אותה סקאלה.מאז פתיחת המלחמה ישנה ספירה חדשה, כזו שאפשר לקרוא לה לאומית/אקטואלית, ונקודת ההתחלה שלה היא כמובן שבעה באוקטובר. עוד מעט נציין שנתיים למלחמה, שנתיים ליום ההוא, שנתיים לקרבות הגבורה, שנתיים מהיום שבו עזבנו את הבית, שנתיים שבהן החטופים עדיין בעזה, שנתיים מהרגע ששינה את כל המקום הזה לנצח. קשה להפריז בחשיבות של הספירה הזו, והיא בוודאי תלווה אותנו בשנים הקרובות, עד שתהפוך להיות נקודת ציון היסטורית וסיפור רחוק. כמובן שהדבר נכון ביתר שאת כל עוד המלחמה מתמשכת, ובינתיים אנחנו לא יכולים לשים מאחורינו את הפרק הזה. עבור קהילות שלמות, ברור שקודם כל אלו שנפגעו בצורה ישירה, אבל גם יישובים סמוכי גבול שהתפנו, ועבורם כל פעם שהשנה משלימה סיבוב לשבעה באוקטובר היא מציינת את פרק הזמן שבו הם מתקיימים בצורה אחרת, כאשר יש קו ברור של לפני ואחרי.עם יותר מאלפיים הרוגים ועשרות אלפי פצועים, לכל כך הרבה אנשים בחברה הישראלית נוצר בשנתיים האחרונות רגע פרטי שבו התחילה ספירה חדשה - הרגע שבו הוא או אחד מבני משפחתו נפגעו, הרגע שבו התחילו חיים חדשים.ועם כל אלו, עדיין ראש השנה של החברה הישראלית כולה הוא אחד - א' תשרי. גם עבור אנשים שאולי לא יודעים למנות את כל חודשי השנה בלוח העברי (בטח שבלי לזמזם בראש את השיר של נעמי שמר), השנה מתחילה בין הקיץ לסתיו, קצת אחרי החזרה לבית הספר, קצת לפני הגשם. ובכל זאת, נשאלת השאלה איזו מן שנה זו? מה בדיוק מתחיל אם על פי הטלפון, היומן, הטלוויזיה והמשכורת אנחנו לא בחודש הראשון, אלא בסוף התשיעי?התשובה לכך צריכה להיות קצת רוחנית, אולי גם פסיכולוגית: ראש השנה שלנו הוא ראש שנה פרטי, פרק זמן שבו כל אדם עורך ספירת מלאי שנתית של חייו - הצלחות מול כישלונות, הבטחות שקיים מול כאלו שהפר, וככל שמתקרבים ליום הכיפורים המאזן הזה הופך לחשבון נפש. כשבתי הכנסת מלאים, והרחובות ריקים, כאשר בכל הארץ מגיעים לסעודות משפחתיות מיוחדות, כאשר זו התקופה לקנות ולקבל מתנות, ואולי גם כמה תווי שי לחג - ברור לנו, דתיים, מסורתיים וחילונים, שספירה אחת מאוד חשובה עומדת להתחיל.השנה העברית שלנו היא לא אוסף נקודות ציון של דברים שגרתיים, והתאריכים שלה הם לא ימי זיכרון לאירועים הגדולים שליוו אותנו בדורות האחרונים - הרי גם אם יום השואה מצוין בכז ניסן, ויום ירושלים בכח אייר, התאריכים בראש שלנו מדברים על אפריל 1944 (מרד גטו ורשה) ויוני 1967. אבל בלב - בלב זה סיפור אחר. ראש השנה העברית הוא הזמן היחיד שבו אנחנו מבטיחים לעצמנו את ההבטחה הקבועה - בשנה הזו נהיה טובים יותר, ראויים יותר, אמיתיים יותר. גם ב-31 בדצמבר וגם בשבעה באוקטובר מעגלים ייסגרו וייפתחו עבור אנשים, אבל רק לקראת א' תשרי הם ייגשו לחבר או לאימא, או לבת הזוג, ובעיניים מלאות כוונה יגידו את שתי המילים הכי פשוטות ותמימות: שנה טובה.