אין תשובה קלה על השאלה מה לעשות ברצועת עזה, כשברור – רק לכל מי שעיניו בראשו – שחמאס דורש למעשה כניעה ישראלית מוחלטת כנגד שחרור החטופים האומללים, שבהם הוא מנופף בסרטוני זוועה. לחידה הזו אין פתרון קסם, אלא רק התמודדות בשום שכל ובהיגיון למצב שהוא על סף הבלתי אפשרי. אבל יש דרך עדיפה, אם גם לא מושלמת, שכדאי לצעוד בה.
הטור הזה לא נובע משום תדריך שקיבל הכותב מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו וחבורתו, מצד האופוזיציה או מצד המטכ"ל. כולו מבוסס על היכרות רבת-שנים עם המערכת הערבית ועם רצועת עזה, שאגב, רוב להגני האולפנים כלל לא הכירו באמת. ארשה לעצמי לומר שהדברים נכתבים בידי מי שהכיר את תנועת חמאס מיום הקמתה, ואפילו כתב ספרון על מקורותיה בשנות ה-50 וניהל שיחות רבות עם מייסדה השיח' אחמד יאסין, עם איסמאעיל הנייה, שהחל את דרכו כמסיע עגלת הנכים שלו, כמי שהיה בדו-שיח כן עם איסמאעיל אבו שנב שחוסל אחר כך בידי ישראל. וגם כמי שהיו לו, לסירוגין, חילופי תכתובות עם יחיא סינוואר ומקורביו.
ואלה הדברים: אין כרגע באמתחתנו מהלך צבאי-קרקעי שיביא את הנהגת חמאס בחו"ל, שזוכה לגיבוי קטארי וטורקי מלא, להתקדם לעבר פשרה. פרשת הדרכים הזו היא כרגע מאחורינו. בתוך כל מערבולת הוויכוחים והמאבקים הפנימיים בחמאס, הנוסחה היחידה שהם הצליחו לגבש היא זו שתובעת מישראל להעניק להם ניצחון מוחלט: למשל, לא רק שחרור כל האסירים הפלסטינים השפוטים למאסר עולם - כ-300 במספר – אלא גם שחרור 55 האסירים שטרם הועמדו למשפט בגין מעשי רצח, אך צפויים לגזר דין דומה. אין ממשלה בישראל שתוכל לשחרר את רוצחי הנוח'בה מ-7 באוקטובר כפי שדורש חמאס. אין ממשלה בישראל – וכידוע אינני מחסידי נתניהו – שתוכל להסכים שאחרוני החטופים ישוחררו רק במהלך השיקום של עזה. ואפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה.
בנסיבות שנוצרו, חלילה לה לישראל, חלילה! לאמץ את "המלצתו" של ראש ממשלה חסר אחריות ולפתוח במתקפה קרקעית נרחבת נוספת ברצועת עזה. איננו יכולים לקבל את הסיכונים הכרוכים במהלך כזה – לא רק מבחינת לוחמי צה"ל, אלא קודם כל בגין המחיר המדיני שיהיה לכך ברחבי העולם. אני חושש מאוד שהתקפה על מחנות המרכז, למשל, עם כל האבדות האזרחיות הבלתי נמנעות שיילוו אליה, תיצור קושי גדול גם למלך עבדאללה, גם לנשיא א-סיסי וגם לאמיר מוחמד בן זאיד לשמר את הקשרים עם ישראל. מפולת דיפלומטית בין-לאומית איננה שקולה בעוצמתה לתועלת המוגבלת שבמקרה הטוב תופק מהתקפה קרקעית. נא לזכור: גם רפיח וגם ח'אן יונס לדוגמה נכתשו בידי האוגדות של צה"ל, אבל חלק גדול מהמחבלים נמלטו מבעוד מועד אל מחסות העקורים. כך יקרה גם לחטיבת מחנות המרכז, שעד כה לא הועמדה במבחן אמיתי.
שעל כן: ישראל צריכה לחתור במהירות להוריד את הטמפרטורה בעזה. כלומר, לוותר לפי שעה על מבצעים קרקעיים גדולים, ולעבור לשיטה הנהוגה בגדה המערבית ובלבנון - פגיעה בכל איש חמאס שמגיע כמטרה - בלי לסגת מהרצועה כדרישתם, אלא רק להיערך בקווים שנראים לרמטכ"ל נוחים לשהות ארוכה. צריך לחתור להשאיר את חמאס מבודד, מוכה ואובד עצות על עיי החורבות של הרצועה, נושא באחריות ל-2 מיליון פלסטינים, שלמדו לתעב אותו. חמאס פוחד ממצב כזה, ובידינו לתת לו את "המתנה" הזו.
כמובן, סיוע הומניטרי צריך להמשיך לזרום פנימה גם אם חמאס, כידוע לכולנו, גוזר קופונים על כל משאית. אולם צריך להבהיר מראש שישראל לא תאפשר מהלכים לשיקום הרצועה כל עוד החטופים לא שוחררו וחמאס לא פורק מנשקו.
לצורך כך חייב להיות שינוי מהיר במדיניות הממשלה, שלא על פי משנתם האווילית של השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר: אנו צריכים להודיע – ברמקולים הכי חזקים – שאנו נכנסים למשא ומתן עם מדינות ערב, וכן גם עם הרשות הפלסטינית, על גיבוש התוכנית ל"יום שאחרי". אין מחלוקת בינינו לבין אבו מאזן ושאר מדינות ערב כי חמאס צריך להתפרק מנשקו. לדידי, הפקדת נשקו של חמאס במחסנים בפיקוח ערבי כזה או אחר היא התחלה טובה מאוד. מדיניות כזו – שונה כל כך מהלהג העכשווי של הממשלה – תשנה בבת אחת את מצבה של ישראל, תציב את חמאס בפני דילמה קיומית ותאפשר לאותם גורמים במערב, שעדיין לא התהפכו עלינו, להחזיק בתמיכה בישראל.
בשורה התחתונה: זה הרגע להפעיל פחות את הצבא ויותר את השכל.