זה אולי לא אחד הימים החשובים לציוויליזציה, כפי שפתח הנשיא דונלד טראמפ את מסיבת העיתונאים, אבל ללא ספק התוכנית שהניח והעובדה שהוא עשה את זה כשראש הממשלה בנימין נתניהו לצדו, ומקבל אותה בקולו וחותם על עקרונותיה, היא אירוע היסטורי שאי אפשר להפריז במשמעותו.תוכנית 20 הנקודות מבקשת לשנות את כיוון הנסיעה של ישראל והמזרח התיכון, ולהציל אותן ממערבולת דמים שבה כל הצדדים שקעו והגיעו קרוב-קרוב למצולות. המבחן הגדול הוא ביישום. תחילה בקומה הראשונה של הסדר החדש: הסכמת חמאס, שחרור החטופים וסיום הלחימה בעזה, בדרך למימוש הרעיון המסדר של עתיד חדש לרצועה. ומשם, לקומה שמעל: אופק חדש לפלסטינים, בתמורה לאופק חדש לישראל - עם נורמליזציה והשלמת הניצחון של הציונות בדמות הכרה של מדינות ערב והמדינות המוסלמיות הגדולות בעולם בקיומה וברעיון המסדר של מדינת לאום לעם היהודי במזרח התיכון.ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נציע 10 נקודות מחשבה הנגזרות מ-20 הנקודות של תוכנית טראמפ:10 נקודות למחשבהמפלת חזון סינוואר: מי שחשב שיצליח לגייס את טבעת האש וציר הרשע שהקימה איראן כדי להשמיד את ישראל, כבר לא איתנו כדי לראות איך הכול התהפך. הוא לא השיג את השמדת ישראל, כי אם קבלה של ישראל במרחב על ידי קואליציה של המדינות המובילות, בעוד איראן נותרת מבודדת ומוכה. קריסת החזון המשיחי: מן הצד השני, החזון הימני והמשיחי בישראל, שבמשך שנים עשה כל מאמץ לחנוק את ההכרה בזכות של הפלסטינים לאופק מדיני משלהם ונלחם בכל כוחו ברשות הפלסטינית, שאף לסיפוח ריבונות, גירוש ומדינה אחת, ועל הדרך חיזק את חמאס - החזון הזה קרס. ואם היה ספק, זו כבר פעם שנייה שנתניהו, ראש מחנה הימין, נוסע לוושינגטון עם הבטחה לריבונות ומקבל קבל עם ועולם באופן כל כך ברור את הנתיב העתידי למדינה פלסטינית (עם כל הסייגים הנדרשים - כלומר, מתוך ראייה מפוכחת). סיום הוויכוח על ההתנתקות: תוכנית טראמפ שמה קץ לוויכוח בן 20 שנה על תוכנית ההתנתקות. היא מציעה המשך ותיקון. המשך - בכך שהיא מורידה מעל הפרק את האפשרות לכיבוש מחדש של הרצועה ולהתיישבות יהודית, ומצד שני משלימה את מה שהיה חסר במהלך החד-צדדי - והיא מסלול ליצירת חלופה שלטונית פלסטינית שלא תאיים על ישראל. בהזדמנות הזו קיבלנו עוד הוכחה שאין משמעות למעשה חד-צדדי, בין אם זו מלחמת אין-קץ מצד אחד או מהלך של נסיגה, מבלי שיש בסופו מהלך מדיני שמתרגם את ההישג בשטח ומציע אופק אחר. התפכחות מחזון הטרנספר והריביירה: קשה שלא להתקומם על הפער שבין מסיבת העיתונאים בסיום הביקור הראשון של נתניהו בבית הלבן בחודש פברואר השנה, לביקור הזה. אז חגגו כאן את חזון הריביירה של טראמפ והפכו למדיניות מוצהרת את מה ששנים נשמר לשוליים הסהרוריים של הימין הישראלי - המחשבה שניתן למחוק כליל את רצועת עזה, להגלות את כל התושבים ולחבר אותה מחדש לחזון ארץ ישראל השלמה. מה לא היה פה: מִנהלת הגירה מרצון רשמית במשרד הביטחון, ראש מוסד שנשלח לחפש מדינות שישתפו פעולה עם הטרנספר, אמירות של שרים בממשלה כולל אחת על השלכת פצצת אטום, התרת רסן מול התושבים עם הקביעה שאין בעזה חפים מפשע, כנסים על חלוקת בוננזת הנדלן על פי סמוטריץ', שכונות לשוטרים על פי בן גביר, ובשטח הרס שיטתי בממדים תנכיים שעוד ירדוף את ישראל שנים קדימה. כל זה נעלם בין סעיפי תוכנית טראמפ, הנפתחת בהכרזה שעזה תפותח לטובת תושביה שסבלו יותר מהנדרש במלחמה (MORE THAN ENOUGH). שווה לשים לב לסעיף 12 בתוכנית שקורא במפורש לעזתים להישאר ברצועה כדי לקחת חלק בבניית העתיד המשגשג ומזהיר. מי לחש אז על אוזנו של טראמפ ושתל בו את רעיון הטרנספר? האם יתפכח, כמו שדרשו כל השנים מהאחרים? והאם יחוש/יחושו אחריות למחירים הכבדים כל כך שהתפיסה הזו, יחד עם הכוח הלא-פרופורציונלי שקיבלו בממשלה, גבו מהחברה הישראלית וגם מתושבי עזה? במילים אחרות, איפה תוכנית גמליאל להגירה מרצון? הדרך לריאד עוברת דרך רמאללה: בהמשך ישיר לנקודה 4 – נתניהו, שאחרי אין-סוף מערכות בחירות שבהן שיווק את חזון הימין, חוזר כעת לאותה נקודה של נאום בר-אילן ולנתיב שהוא עצמו סימן בהסכמי אברהם והרצון לנורמליזציה עם סעודיה. האם גם הוא יודה שאכן אין דרך באמת לדלג לחלוטין על רמאללה? אי אפשר להגיע לריאד מבלי להכיר בכך שיש כאן גם מיליוני פלסטינים שצריך למצוא דרך להסתדר איתם – מתוך עוצמה, כן, עם אחריות ביטחונית, אבל הם כאן כדי להישאר וריבונות וסיפוח לא מתקבלים בעולם. נתניהו ידע ואמר את זה בקולו לפני שנים, אחר כך התכחש ובחר לחזק את חמאס על חשבון המתונים. עכשיו, בלחץ של טראמפ ובהתרסקות מול המציאות, הוא חוזר לבר-אילן, גם אם הביע הסתייגות פומבית מהרעיון. הוכח מעל לכל ספק, שעם כל הקושי והחשש, הדרך לריאד עוברת דרך רמאללה. אין מעקפים. במובן הזה, יחיא סינוואר הצליח להחזיר את העניין הפלסטיני לקדמת הבמה, כפי שהגדיר כאחת ממטרות 7 באוקטובר. לצערנו, שוב עם נהרות של דם. חמאס כנכס נקבר סופית: העובדה שכל העולם מתייצב נגד חמאס ומסרב לקבל אותו כגורם לגיטימי בשלטון הרצועה היא הישג אדיר, אבל גם מחייבת מחשבה עמוקה על המדיניות שהוביל נתניהו לגבי הרצועה מאז חזר לשלטון, כשבחר אחרי עופרת יצוקה לא להשמיד את חמאס כפי שהבטיח, אלא לשמר אותו ככתובת כדי לחסום כל אפשרות להתקדמות מדינית מול הרשות הפלסטינית. מכאן נולדה תפיסת החמאס כנכס, אסטרטגיית סבבי הלחימה ולידתה של דוקטרינת ההרתעה במקום הכרעה, מה שהוביל בקצה למזוודות הכסף והכנסת קטאר בשער הראשי לתוך הרצועה. לצערנו, ההתפכחות הראשונה מהמדיניות הזו הגיעה באותה שבת ארורה ב-7 באוקטובר, ועכשיו היא נקברת סופית אחרי שנתיים מדממות ובמחירים אדירים - בחיי אדם, בחיי חטופים, בהשמדת ערך של ישראל בעולם ובקרע פנימי. התפכחות כואבת בעניין החטופים (1): בכאב גדול יש להודות - תוכנית טראמפ חושפת את הבלוף הגדול על ניהול המשא ומתן מצדו של בנימין נתניהו. כל האמיתות שנזרקו לחלל האוויר והצדיקו את ההתעקשות על עסקאות חלקיות וחזרה ללחימה מבלי למצות את השלב השני של העסקה קרסו בבת אחת - וזה בלי קשר לשאלה אם אכן חמאס יסכים לעסקה הנוכחית. כי דבר אחד ברור: נתניהו הסכים כעת לדברים שלא היה מוכן לשמוע עליהם כל השנתיים האחרונות. בכל פעם שנוצרה הזדמנות לעסקה, שגורמי המקצוע וראשי מערכת הביטחון ביקשו רק עוד קצת חבל בעניין מפתחות אסירים או פינוי של ציר זניח כזה או אחר, הם שמעו שהם רפויים ורק נותנים ונותנים. והנה נתניהו עצמו מסכים לשחרור סיטונאי של רוצחים ושל עצירים עזתיים - כאלה שנטען שיביאו מחדש את 7 באוקטובר. שלא לדבר על סלע קיומנו – ציר פילדלפי – שעכשיו כנראה תיושם שם אותה תוכנית שמערכת הביטחון הביאה בקיץ 2024 ונדחתה על ידי נתניהו בבוז. ההמשך ידוע: המשא ומתן התפוצץ, ששת החטופים נרצחו במנהרה, ולקח חודשים עד ששוב הבשילה עסקה שגם היא לא הושלמה בגלל ההתעקשות של נתניהו לא למצות את המשא ומתן. במבחן התוצאה, דרמר לא שחרר חטוף אחד מאז לקח את המושכות בחודש ינואר, וגם בסופו של דבר הגיע לעסקה במחירים שהצוות הקודם רק יכול היה לחלום על גמישות כזו. החטופים שנותרו בחיים אודים מזי רעב וסבל, והכאב סביב החטופים קרע חברה שלמה. שלא יספרו לכם סיפורים: אפשר היה גם הרבה קודם, ובתמחורים פחות גבוהים. זה היה תמיד עניין של רצון ומוכנות לשלם בהון פוליטי. נתניהו לא רצה מספיק, או העדיף שיקול אחר. בואו נקווה שלפחות הפעם זה יצליח. התפכחות כואבת בעניין החטופים (2): עוד בעניין החטופים, ועם כוכבית גדולה שעוד לא שמענו את תשובת חמאס, אבל תזכרו כמה פעמים שמענו את הטענה שחמאס לא יסכים לעולם לשחרר את כל החטופים, ולכן אין בכלל טעם לנסות ולאתגר אותו בעסקה כוללת: שחרור כולם תמורת הפסקת המלחמה. זאת הייתה דרישת חמאס מתחילת הדרך, וכבר לפני שנה אם לא יותר הוא הבהיר שהוא מוכן לוותר על השלטון. אבל ישראל התעקשה לא למצות את הנתיב הזה, לא לאתגר את חמאס עם האפשרות. עכשיו, באיחור ניכר, זה מה שמונח על השולחן, וכן, אפשר היה להגיע לעסקה הזו קודם, בטח אחרי חיסול סינוואר, כשלאורך כל הדרך, גם עם ביידן וביתר שאת עם טראמפ, היה ברור שיש גיבוי אמריקני מוחלט אם זה ייכשל. כמו שאמר טראמפ בבית הלבן: אם חמאס לא יסכים, יש לך ביבי גיבוי מלא לסיים את העבודה. יותר ברור מזה אין. אבל נתניהו לא רצה לסיים את המלחמה מסיבותיו, סירב להחיל על האויב הקטן את מה שהסכים מול חיזבאללה ואיראן - ובכל הזדמנות שבה אפשר היה לנסות ולהתקדם לעסקה כוללת הוא התעקש על המתווה החלקי. נתניהו מתכחש למתווים שהוא הניח על השולחן, וחוזר ושולח את כוחותינו להילחם, גם כאשר הרמטכל אומר במפורש שמבצע מרכבות גדעון א', שקטע כזכור את המשך עסקת החטופים ונועד לכפות את מתווה וויטקוף, יצר בסופו של דבר את התנאים לאפשרות לעסקה בקיץ האחרון. אבל נתניהו החליט, בניגוד לדעת מערכת הביטחון, לשלוח את הכוחות ללב עזה ואת המטוסים לדוחא במהלך המשא ומתן. עכשיו, אותם ראשי חמאס מסוכנים מתוארים כחבורה עלובה שתלויה כולה בקטאר, וראש הממשלה מכריז על ניצחון. מומלץ בהקשר הזה להציץ בסעיף 6 של תוכנית טראמפ, לפיה כל מחבל חמאס שיתחייב לדו-קיום בשלום ויניח את נשקו - יקבל חנינה. המחיר של היעדר יוזמה: יוזמה היא שם המשחק. אין ואקום, בטח לא במזרח התיכון. ישראל הגיעה לוושינגטון מעמדת חולשה מובהקת. לנתניהו לא הייתה ברירה אלא להסכים למה שטראמפ רצה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם ראש הממשלה היה מנצל את ההזדמנות בפגישה הקודמת של השניים, בחודש יולי, ומתרגם את ההישג הגדול מול איראן ליוזמה לסיום המלחמה, לכל הפחות ברוח מה שחתם עליו כעת. שלום מתוך עוצמה, כמו שנתניהו מטיף ובצדק. במקום זה, העולם הערבי ראה מנהיג מבודד ששבוי לחלוטין בידיו של נשיא ארצות הברית שלא מרשה לו לספח וכופה עליו להתנצל מול אמיר קטאר, ולקבל את הדומיננטיות של החבר הטוב ארדואן, שעוד תלווה אותנו גם בסוריה. עוד קו אדום שנחצה מתוך עמדת חולשה - או אז, בתחילת הדרך, ישראל הרי סירבה בתוקף לדרישת חמאס לתיווך טורקי. עכשיו הם וקטאר השושבינים הגדולים של האירוע, וטראמפ, לצדו של נתניהו, מרעיף שבחים על ארדואן שהשווה את נתניהו להיטלר. אבל נתניהו לא רצה קודם, מסיבותיו הוא, ואת המחיר שילמנו כולנו. הכאב והכישלון של הימין הקיצוני : ולבסוף, לא תהיה מחילה וסליחה לערלות הלב והרשעות של איתמר בן גביר, אורית סטרוק, בצלאל סמוטריץ' וחבריהם לכנסת ותפיסת העולם. רוע, יוהרה, טיפשות, חוסר תחכום וחילול השם במובן העמוק של המילה - לא ייסלחו. כל מילה מיותרת. אתם יודעים לבד. חבל להעלות על הכתב שוב את האמירות הכואבות שלהם על גורל החטופים והצורך במלחמת נצח. גם לא את הגאווה בטרפוד עסקאות קודמות. אפשר רק לקוות שכעת, אחרי שכל תפיסת העולם שלהם קרסה, השיגעונות שלהם התרסקו מול המציאות, והחזון שלהם למדינה יהודית תיאוקרטית כוחנית התגלו כמתכון לאסון, הם יתפכחו וימצאו את הדרך לבקש מכל אחד מתושבי ישראל סליחה. אומרים שספר החיים נחתם בצאת שמחת תורה. עד אז צריך לעבור פה את 7 באוקטובר, אבל יש להם עוד זמן לחשבון נפש, אם לא פומבי אז בינם לבין המקום. ובלי קשר, יש לקוות שעם ישראל והציבור שלכאורה הם אמורים לייצג ישלם להם בקלפי וישים אותם בפינה שבה הם אמורים היו להיות, אלמלא הצורך הפוליטי של נתניהו שהזניק את אותם שוליים קיצוניים ודחויים לעמדות מפתח כה בכירות כמו השר לביטחון לאומי ושר האוצר של מדינת ישראל.עוד מוקדם לברך על המוגמר. במזרח התיכון, הקיצוניים לצערנו מצליחים פעם אחר פעם לטרפד, לרוב. חמאס היה ונותר ארגון טרור רצחני שרוצה בהשמדתנו, תוכנית טראמפ מלאה בחורים, ואומנות העסקאות עוד לא הוכיחה את עצמה במציאות המדממת של האזור שלנו. החטופים החיים עוד לא בבית, החללים לא זכו להיות מובאים למנוחת קבר ישראל, החיילים עוד בסכנה גדולה בעזה, הלחימה נמשכת ואיתה גם ההרס, המוות והחורבן בצד השני.ועדיין, ב-29 בספטמבר 2025 בבית הלבן בוושינגטון, החזון של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית שפתוחה לעולם ומבקשת שלום מתוך ביטחון, כדברי הנביאים, בן גוריון ומגילת העצמאות, החזון הזה קיבל מחדש משנה תוקף ופותח את השנה הזו עם מעט יותר אוויר בריאות.בין וושינגטון לעזה - יש למה לצפות.