רק בשבוע שעבר התבשרתי שככל הנראה זה יהיה עוד קיץ של לבד – לבד עם שישה ילדים, עם החום, הלחות, והתור הארוך למגלשת המים. עוד קיץ בו נייצר חוויות משפחתיות בהרכב חלקי, ימים שבהם אלבש חיוך למרות הפחד ואנסה לשדר לילדים עסקים כרגיל. עוד קיץ שגרתי. כמו שזה נראה, גם הקיץ נהיה זכאים להטבת כניסה לקרקס. אבל מי צריך קרקס כשהקרקס האמיתי מתנהל על חשבוננו?

כבר שנה ותשעה חודשים שאנחנו מגויסים. אתם צודקים, אני לא מדייקת, לא כל הזמן אנחנו מגויסים. היו תקופות של "בין הסבבים". אבל כבר שנה ותשעה חודשים שאין יום שבה עננת הגיוס לא מרחפת מעלינו, שבה אנחנו לא מרגישים את מחנק הגיוס שהסתיים או את זה שממתין מעבר לפינה. בכל פעם שבן זוגי נעדר לכמה שעות מהבית, הקטן שואל "אבא במילואים?", ובכל יום שהאוויר בחוץ מתחמם ורוח המלחמה חודרת ממסך הטלוויזיה - הגדולים שואלים "מתי הסבב הבא?". אני לא מתלוננת, זו המלחמה המוצדקת ביותר שהייתה כאן ואני גאה להיות מהצד המשרת, שנלחם על קיומנו כעם חופשי בארצו, ויחד עם זאת, תחושת התסכול והכעס הולכת וגדלה.

זנחו את המגזר המשרת בדיונים על חוק הגיוס

דווקא בחודשים האחרונים, נכנס קצת אוויר לריאות. התחושה הייתה שמשהו טוב עומד לקרות ושיש בין מקבלי ההחלטות גם כאלה שרואים את המצוקה שלנו ורוצים לשים לה סוף בדמות "מתווה המשרתים", אותו חה"כ יולי אדלשטיין דחף לקדם. שמענו הבטחות מכיוונים רבים - הובטח לנו שהשגרה תחזור ושהמדים יחזרו להיות רק אורחים בסל הכביסה. תוארה לנו מציאות אוטופית של 70 ימי מילואים בשנת חירום ו-30 ימי מילואים בשנת שגרה. אלא שהחיים במדינת ישראל הם מתכונת חירום שאינה מסתיימת, ובניגוד אליהם, 70 ימי המילואים הסתיימו כבר מזמן.

בימים האחרונים הפסיקו לדבר איתנו. הדיונים בחוק הגיוס הפכו להיות דיונים בדלתיים סגורות. מי שרלוונטי למתווה - מזומן לשמוע מה המהלכים הצפויים, בעוד הדלת נסגרה בפנינו, המגזר המשרת. שהרי מי מבין המשרתים בכלל פנוי לשיח? למגזר המשרת יש בית (אישי ולאומי) להחזיק על הגב. מאחורי הדלת הסגורה יושבים נציגי "נמות ולא נתגייס", ומגבשים מתווה ששולח אחרים להתגייס תוך ידיעה שייתכן וישלמו במחיר חייהם. מי שחלם להחזיר אותנו - משפחות המילואים – לחיים של שגרה, נגמר לו החלום.

נושאים את האלונקה, בגב כפוף וידיים רועדות

אנחנו, משפחות המילואים אשר קורסות תחת הנטל, משלמות מחירים תעסוקתיים, זוגיים, רגשיים ומשפחתיים. רבות המשפחות שלא מצליחות להחזיק מעמד תחת העומס הכבד. עסקים נסגרים, משפחות מתפרקות וילדים שקורסים תחת העול הנפשי. משפחות המילואים מבקשות שינוי, אחרי שנה ותשעה חודשים בנשיאת האלונקה, אנו מרימות יד לחילוף. אנו מצפות ממנהיגי המדינה לפעול. לא לשבת על הגדר. גלו מנהיגות, זהו את הצורך הנוכחי ואת המצוקה העולה מהשטח, והתעלו לגודל השעה. שמרו על הבית שלנו ולא על הכיסא. אנו קוראות לכם - התייצבו לצד אלה שלא מפסיקים להילחם, הילחמו עבורנו כמו שאנו נלחמים עבור המדינה. מי שלחם, הוא לא ישכח על מה לחם.

בכירי המערכת הצה"לית - מצאו פתרונות והרחיבו את המעגל המשרתים, פעלו באגרסיביות הנדרשת ובמכפלות ענק, הן בהקמת בסיסים המכבדים ושומרים על אורח חיים חרדי, הן בהוצאת צווי גיוס לכלל אוכלוסיות היעד. המשיכו להקים אוגדות קלות אשר לוקחות חלק בנטל ומביאות הקלה למגזר המשרת, החזירו משוחררים מפטור וגייסו מתנדבים המעוניינים להשתלב בצה"ל. הקימו מנהלת ייעודית אשר תטפל בנושא הרחבת השורות ותקדם חוק גיוס שוויוני לכולם, חוק המכבד את המשרתים וגם את אלו שעתידים להצטרף לשורותיהם. האמינו שכל זה אפשרי, והובילו לשינוי המיוחל.

חשוב להבהיר, לא מדובר בסוגיה פוליטית, מדובר בביטחון המדינה וברווח נקי שלנו כחברה. עד שהאנשים בראש הפירמידה יבחינו במצוקה שלנו ויפעלו על מנת לתקן, אנחנו נמשיך להחזיק את האלונקה, בגב כפוף, בידיים רועדות, בגוף כואב ובעיניים נשואות. ונעלה גם גם הקיץ, בהרכב חסר, למגלשת המים, שהיא החיים עצמם, בזמן שהלב - כבר לא עומד בטלטלה הזאת עוד.

>>> עו"ד עמית טרכטינגוט היא ראש תחום מדיניות ב"פורום נשות המילואימניקים", אשת מילואימניק בשירות פעיל