מה שמתרחש בימים אלה בסוריה הינו דוגמה מוחשית ומאפיינת למצב הבסיסי לא רק בסוריה המתהפכת בין יום ליום, בין כאוס לשקט מתוח, אלא זהו המצב הבסיסי במרבית המדינות סביבנו, שהיציבות בהן שברירית ויכולה להשתנות תוך יום אחד.
פרשת הדרכים לכאורה בסוריה, בין התדמית המלוקקת של אל-ג'ולאני, המזמר מילים רהוטות של פוליטיקלי-קורקט מצד אחד ומאידך הזוועה במציאות שמתרחשת תחתיו, מעידה שאין זאת באמת מדינה - אלא אוסף מיעוטים שבין רגע הופך לבית מטבחיים אתני, שבו נרצחים אלפים, קודם העלאוויים וכעת הדרוזים.
בהר הדרוזים בא-סווידא עדיין נטבחו מאות רבות מאוד של אזרחים דרוזים רק בימים האחרונים. נשים, ילדים ומבוגרים מוצאים להורג בידי המוני בדואים המגובים בכנופיות דאעש הסוניות, שהינן כעת חלק מהשלטון החדש. רק חודשיים קודם לכן נטבחו במערב סוריה אלפים מהמיעוט העלאווי, שמי שסבר שהייתה זאת רק נקמה על שלטון אסד טעה. הם היו נטבחים בכל מקרה על היותם עלאווים "כופרים" בדיוק כמו שהדרוזים "כופרים". כך גם גם היזידים, הנוצרים וכל מי שאינו סוני. הכורדים הינם היחידים שמבינים זאת היטב ונלחמים על הגנתם, אבל עם הגיבוי לאל-ג'ולאני מטורקיה גם עתידם בסכנה.
אל-ג'ולאני מתגלה כפוסטר שקרי, או חסר תועלת. מתחת למילים המתקתקות אין כלום. אין סוריה חדשה, לא דו-קיום משותף ולא מדינה בכלל. השאלה היא אם שיקר לעולם וההצגה שעשה לטראמפ היא בסך הכול כיסוי למרצח החדש מדמשק, או שהינו פשוט חסר אונים ואין לו שליטה על כלום. נראה שהשאלה פחות רלוונטית משום שבין אם הוא עומד אישית מאחורי החיסול הג'יהאדיסטי או שהוא פשוט נטול השפעה, התוצאה היא אותה תוצאה. סוריה כיום היא סומליה לכל דבר ועניין, והסיכוי היחידי שלה להתייצב, כנראה, הוא רק בהתקיים מאזן כוחות בין המיעוטים שלה, עד שתחול בה אינדוקטרינציה של צבא חדש. בינתיים, מי שחלש יבוצע בו ג'נוסייד וייעלם. כיום אין מה לסמוך על ממשל מרכזי בסוריה שיגן על אזרחיו, ועד שזה יקרה, זה ייקח המון זמן.
ההתייצבות הרפה של ישראל לגבות את הדרוזים, כמוה כבגידה באחינו, כמו שנטשנו את צד"ל והפקרנו את הנוצרים. ההפקרה הזאת תהיה אות קלון למדינת ישראל ויקרע קרע גדול עם אחינו הדרוזים, הנאמנים למדינה בצורה מוחלטת וללא תנאים.
תופעה אזורית
סוריה, כמו שאר המדינות הבנויות מריכוז של מיעוטים שהמרכיב האתני-דתי מהווה יסוד דומיננטי הגדול מהמרכיב הלאומי ומהיסודות החוקתיים במדינה, לא יכולה להתקיים ללא משטר דיקטטורי חזק ומאיים במרכזה. על מנת לערוך שינוי, נדרש חינוך מחדש ויצירת תרבות משותפת, וזה ייקח דורות, עד אשר המדינה תהיה מספיק יציבה בזכות עצמה ואף תוכל להיות יום מהימים דמוקרטית. זה לא המקרה בשכונה סביבנו.
במדינות היברידיות חלשות שנעשה בהן ניסיון לייצר שיטה של איזונים דמוקרטיים כמו בלבנון, כאשר השלטון המרכזי לא מספיק חזק, צומחים בה מיד ארגונים כמו חיזבאללה, אשר הופכים לחזקים הרבה יותר מהשלטון המרכזי. ארגונים כמו דאעש, אל-קאעידה, חיזבאללה או חמאס רואים ביסודות המדינתיים אפיזודה חולפת וקוראים עליה תיגר. כל "מדינות" סייקס-פיקו הן בעצם סוג של הר געש הממתין לשעת התלקחות. בכל נקודת חולשה הלבה הפנימית מתפרצת ומשתלטת על השלטון. נשק לא חסר שם אף פעם, וכל טיהור אתני או פנימי הוא התחלה של הפיכה, אשר בסוף מתלכדת החוצה כלפי אויב פופולרי כמו ישראל. במדינות שבהן הדלק מצוי תמיד על הקרקע, אסור לטעות בהן לרגע.
ישראל לא פספסה אף הזדמנות מדינית וצבאית לטעות במדינות סביבה. מדיניות הביטחון שלה היא מיקרו טקטית צרה במיוחד. ישראל הקפידה תמיד לעשות את ההפך מהנדרש, וגם כעת ממשיכה לעשות את אותן טעויות.
בלבנון ובעזה, מקומות שניתן היה לראות בעיניים איך השד הפונדמנטליסטי גדל לממדים של מפלצות טרור מאיימות, ישראל הקפידה לקיים מולם את מדיניות "שקט תמורת שקט" שהתווה נתניהו. זה איפשר לארגוני הטרור להגיע למחוזות וממדים של איום קיומי על ישראל, וגם אז, עד שלא התפרצו עלינו ישראל לא נקטה בשום יוזמה להקדים את פני הרעה. במקומות שעדיין ניתן לחזק את הסיכוי ליציבות מדינתית שתמנע התפרקות וצמיחת ארגונים קיצוניים שיקרבו מלחמה עלינו, הממשלה עושה את ההפך. היא נוקטת במדיניות חסרת אחריות של החלשת השלטון המרכזי במקום לחזקו. לדוגמה בירדן, המדינה בעלת הסיכון המשמעותי ביותר לביטחון ישראל, עושה נתניהו הכול כדי להתעלם, להשפיל ולהחליש את המלך במקום לחזק אותו. אחר כך מתעוררים בוקר אחד ורצים לבנות גדר במיליארדים, שכבר ראינו שלא עזרה כהוא זה ב-7 באוקטובר.
אותה איוולת מתנהלת מול הרשות הפלסטינית. לא חשוב כמה היא שנואה ו/או מושחתת, עצם נוכחותה ושליטתה במרחבים רבים ובאוכלוסייה גדולה מהווה תרומה קריטית לביטחון וחוסכת לנו אלפי חיילים. במקום לחזק אותה כפי שהמליצו כל זרועות הביטחון, שלטון נתניהו עושה הכול כדי להחליש אותה, במטרה שכל יו"ש תהפוך לעזה, שאנו לא מוצאים בה את הידיים והרגליים.
רודפים אחרי היתושים - במקום לייבש את הביצה
ההצטיינות של ישראל בהפעלת כוחה הצבאי מאפשר לממשלה החלשה להסתתר מאחורי צה"ל מבלי לקבל שום החלטה מדינית אמיצה. הכתישה הצבאית המתמשכת בשבע חזיתות, לכאורה, באה לכפר על מדיניות שגויה של עשור ומחצה שאפשרה לכל כך הרבה אויבים לא-מדינתיים לקום על רגליהם ולהוות איום קיומי על ישראל. מי שניצל זאת ועיצב את המפה האסטרטגית של המזרח התיכון היו האיראנים, שבנו תדמית מעצמתית-אזורית משמעותית בזמן שישראל במקום בניית קואליציות הייתה עסוקה בלבנות גדרות.
התמשכות המלחמה בעזה ממניעים פוליטיים בלבד, מפוררת את המבנה הפריך ממילא של עזה ומרחיקה את הסיכוי לבנות אותה מחדש. הסיסמאות כאילו זה מחליש את חמאס הן שקר מוחלט. בפועל, המשך המלחמה הפך את שעון החול וחמאס רק הולך ומתחזק. חמאס זוכה להכרה תדמיתית עצומה כמי שישראל לא מצליחה להכריע כבר קרוב לשנתיים, ונתניהו בהאשמותיו את חמאס על מניעת העסקה רק מעצים עוד ועוד את כוחו. איך זה יכול להיות שישראל שכבר שנתיים מספרת שהיא מחלישה את חמאס, ונתניהו בסוף לא מצליח להביא עסקה? וחמאס הוא זה שמקשיח את עמדתו? מה זה אומר עלינו - שהמלחמה להכרעתו נכשלה?
סף הייאוש של האוכלוסייה בעזה רק עולה ודוחף אותה בכוח חזרה לאלטרנטיבה היחידה הקיימת - זרועות חמאס. העובדה שישראל, מנימוקים פוליטיים בלבד, לא מחליפה שם את שלטון חמאס ומתעקשת על המשך פעולה צבאית לא מוצדקת, וללא מטרות, כמוה כרדיפה אחרי יתושים במקום לייבש את הביצה. עד כה הניסיון ללחוץ את חמאס לשחרר 20 חטופים חיים עלה לנו ב-33 חיי חיילים, ואנו רק ממשיכים להגביר את הדשדוש.
ניתן לומר שנתניהו, שתמך שנים בחיזוק חמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית, חזר לאותה מדיניות בדיוק רק בדרך קצת שונה. קיומו של חמאס הפך ליסוד קיומה של קואליציית המלחמה. הוצאת החמאס מהמשוואה שווה לפירוק הממשלה, ולכן כמה שזה נורא לחשוב על כך, על המלחמה להימשך.
גם בשאר החזיתות, הגישה של של עוד ועוד כוח צבאי, לא זו בלבד שכבר שוחקת את חיילינו הרבה יותר מאויבינו, אלה שללא שמץ של אסטרטגיה או מדיניות התוצאה לא תאפשר תחילת בנייה של מערכות יציבות, ובוודאי לא תאפשר לארגן קואליציות אזוריות חיוניות שיאפשרו לבנות מחדש את סוריה, או לחזק את לבנון, או לבצע רה-ארגון ברשות הפלסטינית. אנחנו בעצמנו זקוקים להרפות מרצף המלחמה הכוחנית השוחקת כדי לעסוק בבניין כוחנו מחדש.
היעדר האסטרטגיה מתורגם להפעלת כוח
ישראל השחוקה זקוקה כעת יותר מתמיד לאתחול מחדש. היא נדרשת לבנות את כלכלתה, לאחות את החברה השסועה, את מצבה הבין-לאומי המושמד כמעט לחלוטין. הצבא עצמו זקוק להפסקה על מנת להתארגן מחדש אחרי שנתיים קשות מאוד, לחדש את יכולותיו, להפיק לקחים ולערוך שינויים הכרחיים, לאפשר לאנשי המילואים והסדיר לחזור קצת לעצמם אחרי שחיקה עצומה.
הבעיה הקשה ביותר של ישראל היא הממשלה עצמה, הכופה את עצמה בכוח ולא נותנת למדינה להתאושש ולבנות את עצמה. מביני עניין טוענים שנתניהו מחפש חצי עסקה וחצי מלחמה, כדי ללכת לבחירות ולמכור מחדש סחורה ישנה, לאלה שרק הוא יביא חטופים ולאלה שרק הוא ימשיך להילחם עד הסוף.
המצב באמת הוא שהממשלה הזאת איבדה כל כיוון, הכול ציני ומצמרר. אין שום מחויבת לכלום חוץ מלעצמה, ממשלה שאיבדה לגמרי את הבושה ואין לה שום בעיה לבגוד באינטרסים הלאומיים והחברתיים של עמה. כבר שבועיים שממשלה תקועה במשא ומתן ואינה מסוגלת לקבל את ההחלטה על סיום המלחמה, והכניסה למחנות המרכז לא רק מסכנת מאוד את החטופים, אלא מראה את חוסר האפקטיביות של מדיניותה וחוסר התוחלת של המלחמה.
בכל שבוע מסבירים לנו כיצד מגבירים את הלחץ, שממשיך לגבור ולגבור כבר יותר משנה, ותוצאות אין. אז אולי מישהו יתעורר ויבין, שאם ממשיכים לעשות עוד מאותו דבר, גם אין סיכוי שהתוצאה תשתנה. בינתיים רק המחיר הכבד שאנחנו משלמים עולה.