יש בישראל כמה סימנים קבועים לכך שהקיץ לקראת סיום (סוף-סוף), והחגים בפתח: איזה נחליאלי שאפשר לראות על ענף בגינה, חצב שפתאום מתרומם, סדרת טלפונים משפחתיים של איפה אנחנו בראש השנה?, ומראה של ילדים שהולכים לבית הספר. בשנים האחרונות התווסף לכל אלה עוד מבשר קבוע, עניין שמגיע בדיוק באותו זמן ומלווה אותנו לאורך כל חודש אלול - הנסיעות לאומן. בסגר הקורונה כאשר לא היו טיסות, במלחמת רוסיה-אוקראינה כאשר כל העולם נמנע מלהגיע לאזור, וכמובן מאז 7 באוקטובר כאשר קבוצת ישראלים בחול היא מטרה לטרור, ועלויות הביטחון קופצות בהתאם - תמיד מתנהל כאן דיון על העלייה לקברו של רבי נחמן.ככל שאומן וההתרחשויות סביבה בראש השנה נמצאים בכותרות, כך נשמעים יותר קולות של זלזול והתנגדות למנהג הזה, ובעיקר לתופעות השוליים המאוד לא רוחניות שנלוות אליו. כשעשרות אלפי אנשים יוצאים בכל שנה, תמיד יהיו מקרי קצה (כמו בכל קהל), אבל אני בטוח שרוב מוחלט של הנוסעים לאומן באמת עובר שם חוויה דתית, ועושה זאת מתוך אמונה טהורה. אם זה מה שמקרב אנשים ליהדות ולחיי רוח - צריך רק לכבד את זה. אבל מה שהתחיל עם נפילת מסך הברזל וברית המועצות בכמה מאות בודדות של חסידים, הפך לפסטיבל כמעט חסר תקדים בעולם היהודי, וגרר תגובות לא בדיוק נלהבות מגדולי הרבנים.ושמחת באומן במקום ושמחת בחגך, אמר הרב עובדיה יוסף בהתייחסות לנושא, ושאל מה יש ליהודי לחפש באוקראינה בראש השנה. כמוהו, גם רבני הציונות הדתית מביעים התנגדות ברורה למנהג וטוענים שרבי נחמן בעצמו לא היה רוצה שיהודים יעזבו את ארץ ישראל כדי להגיע לקברו, ושבראש השנה יהודי צריך להיות בביתו, לשבת יחד עם בניו בבית הכנסת, ולפתוח את השנה מול שולחן החג המשפחתי. המציאות שבה עשרות אלפי אנשים משאירים בבית אישה וילדים קטנים (ולא פעם מדובר במשפחות ברוכות-ילדים) וטסים לכמה ימים, לפעמים אפילו לוקחים הלוואות מכבידות לצורך כך, היא בעייתית לא רק מבחינה הלכתית, אלא גם אנושית.מלבד זאת, האם אין מספיק מקומות קדושים וציוני קברים בארץ ישראל? הכותל המערבי, קבר רשבי (שחלק מחסידי רבי נחמן מגיעים אליו בראש השנה), מערת המכפלה ואין-ספור נקודות נוספות - כל אלה מתבטלים אל מול החשיבות של ציון קבר בעיירה קטנה באוקראינה?כל נושא ראש השנה באומן היה נשאר בגדר דיון הלכתי לגבי נחיצות הנסיעה או עיסוק בכל התרבות שהתפתחה סביבה, אלא שכאן נכנסה המדינה לעניין. בכל שנה חסידי ברסלב מעלים דרישות חדשות בנוגע לתפקידה של מדינת ישראל בכל האירוע, ולרוב זוכים לתשובה חיובית: בזמן הקורונה, למשל, גובש מתווה מיוחד כאשר המשטרה ומדא שלחו כוחות לאוקראינה כדי לערוך בדיקות ולפקח על ההנחיות. כשרוסיה פלשה לאוקראינה והפכה אותה לשדה קרב ענק, משרד החוץ הוציא אזהרה מפורשת על נסיעה לאומן, כולל הודעה מהממשלה האוקראינית עצמה שקראה לא להגיע לשטחה - ובכל זאת מדינת ישראל השקיעה משאבים בסידורי ביטחון לאירוע שהיא בעצמה הזהירה מפניו.עכשיו מגיע שלב נוסף: לא רק שממשלת ישראל מסבסדת במיליוני שקלים את הנסיעה לאומן דרך תשלום למולדובה (שעוברים בשטחה בדרך לאומן), היא גם מקיימת ישיבות ועמלה על מתווים למנוע את מעצרם של עריקים מצהל (בזמן מלחמה!) שרוצים לצאת לאומן. יכול להיות שדווקא האירוע הזה יהיה הקש שישבור את גב הגמל, ויגרום לנו לחשוב מחדש על התופעה הזו. כשעולות טענות נגד המימון, רבים משווים בין הנסיעה לאומן למשלחת לאירוויזיון, או למסעות לפולין, או לאוהדי כדורגל שנוסעים לאירופה. אבל הנוסעים לאומן בראש השנה הם לא שליחים של המדינה, אלא תיירים שבוחרים לנסוע בתקופת החגים. כפי שלא יעלה על הדעת שהמדינה תשלם לבריטניה מיליוני שקלים כדי להוזיל את הנסיעה ללונדון, או תאפשר למעוכבי יציאה מהארץ לנסוע לחגוג יום נישואין ברודוס, כך צריך להיות הדין לגבי אומן.יש גבול לדברים שהמדינה צריכה לדאוג להם. אין ספק שצריך לדאוג להסדרי ביטחון, ואם יש איום אז גם להשתמש במשאבים כדי להתמודד איתו, ובמקרים כאלה אפשר להבין הוצאה מקופת המדינה, אבל אי אפשר להתנהג כאילו נסיעה לאומן בראש השנה היא איזו זכות יהודית מולדת או חלק מהמסלול הטבעי של יהודי במדינת ישראל, אפילו אם יש לעניין לובי פוליטי חזק מאוד.לא חסרים מקומות קדושים בישראל, ואותם צריך לטפח ולשמור, ולאפשר לכל יהודי שחפץ בכך גישה חופשית ומסודרת. אבל נסיעה אוקראינה? עם כל הכבוד, מחוץ לענייני הביטחון - זה כבר שייך לתיירות. כל יהודי יכול לבחור אם בראש השנה הוא רוצה לבלות עם משפחתו, או לנסוע לקבר של רבי נחמן באומן. כפי שמדינת ישראל לא שותפה בהחלטה הזו - היא גם לא צריכה להיות שותפה במחיר שלה.