ההכרזה הצרפתית של הנשיא עמנואל מקרון, שבעצרת האו"ם יכריז על הכרה צרפתית במדינה פלסטינית, היא מקוממת מהרבה בחינות ואפילו יוצרת אחדות גינוי בפוליטיקה הישראלית. עם זאת, אסור להתעלם ממנה או לנפנף אותה מתחת לשולחן, שכן היא מייצגת ומייצרת סנטימנט הולך וגובר בקהילה הבין-לאומית. לעולם נמאס מהמלחמה בעזה והיא רואה בישראל אחראית לסיומה.
ההכרזה הצרפתית מצטרפת להצהרה שפירסמו השבוע 28 מדינות, הכוללות את רוב מדינות אירופה, יפן, אוסטרליה וקנדה. החלטה זו מגנה את ישראל ומתריעה על המצב ההומניטרי הקשה בעזה, וגם מבקרת אותנו על שורה ארוכה של דברים. לזה תוסיפו את "קמפיין הרעב" בעזה שפותח מהדורות בתקשורת העולמית, לא רק אצל "החשודים המיידים", CNN ו-BBC, אלא גם ברשתות בצד הימני של המפה, שלא מרבות לבקר את ישראל. כולן מציגות תמונות קשות של רעב בעזה, שכל אירופי ממוצע פותח איתן את היום.
ולכך יש השלכות מעשיות מיידיות, מעבר להתבצרות של חמאס בעמדותיו הקיצוניות במשא ומתן. גל האנטישמיות מתרומם לגבהים אדירים, מארצות הברית ועד יוון, פחות מדינות רוצות לעשות עסקים עם ישראל, האקדמיה הישראלית מקבלת כתף קרה וחרמות מאוניברסיטאות ברחבי העולם, אומנים ישראלים מתקשים להופיע בחו"ל, עוצרים לתחקור חבר'ה שמטיילים בעולם ושירתו בצבא, והרשימה עוד ארוכה. חשוב להבין, ההכרזה של מקרון עלולה להוות סימן לעוד מדינות שכרגע נמנעות ויושבות על הגדר.
נכון שאנחנו הישראלים מסתכלים על זה ואומרים, שהעולם צבוע: הנשיא עמנואל מקרון לא ביקש מעולם מאבו מאזן להכיר במדינה יהודית שאין אליה טענת שיבה פלסטינית, ושהפלסטינים דחו שוב ושוב הצעות מהעולם ומישראל למדינה כי הם פשוט לא מכירים בקיומה של המדינה היהודית. וגם: 147 מדינות כבר הכירו ב"מדינת פלסטין", אז מה תשנה עוד אחת? ארצות הברית, המדינה החשובה באמת לישראל, המדינה החזקה והידידה הגדולה ביותר שלנו בעולם, עדיין לצידנו, ומעל לכול הבטחנו לעצמנו שחייבים לדאוג לביטחוננו ולא לאפשר לארגון הטרור חמאס את המשך קיומו. אבל חשוב שנכיר, נראה ונבין את המשמעויות של הקמפיין העולמי (למעט ארצות הברית, גרמניה ואולי מיקרונזיה), שרק הולך ומתעצם, והופך ללחץ מאסיבי על מדינת ישראל לסיים את המלחמה.
הלחץ הכבד על המנהיגים מגיע מהשטח, מהבייס שלהם במדינות השונות, וזה בא לידי ביטוי בכלי התקשורת המקומיים. לקמפיין הפרו-חמאסי יש תוצאות בשטח והעליהום הנרחב על הישראלים בחו"ל הוא אחד הסימנים לזה, בין אם זה ברדיפת נערים ישראלים ברודוס, במניעת כניסתה של האונייה של "מנו ספנות" לאי יווני, שרפת בית כנסת באוסטרליה ועוד המון דוגמאות. אפילו בארצות הברית, נתניהו נאלץ להשתתף בפודקאסט של "האחים נלק" כדי להשפיע על צעירי הימין בארצות הברית. לבסוף הוא גם "זוכה להשוואה להיטלר". "השטח" הקולני במדינות רבות הכריע ויוצא נגד ישראל.
צריך גם לזכור, שהנשיא טראמפ גם הוא רוצה בסיום המלחמה בעזה. הוא רוצה לעבור לפאזה הבאה בתפיסת המזרח התיכון החדש שלו והיא הרחבת הסכמי אברהם. כל זאת, אומנם, לא במחיר של להפעיל לחץ על ישראל להתפשר על עקרונותיה.
הזמן עכשיו חד-משמעית משחק לידי חמאס, שאדיש ואף שמח מול מראות הרעב וההרג בעזה. מבחינתו, כמה שיותר - יותר טוב. לכן, על ממשלת ישראל לקבל החלטה עכשיו איך מקצרים את המלחמה. יש שתי אפשרויות: לעבור לשלב עצים מאוד וקצר מאוד, שעליו נספוג הרבה אש מהעולם וחייב להיות מתואם עם האמריקנים. האפשרות השנייה היא שנגיד לעצמנו שמשחררים את כל החטופים עכשיו (כי ההיגיון בעסקה חלקית הוא קטן במיוחד כשמאבדים חלק ניכר מהמנופים הקיימים), מסכימים על "מודל לבנון" עם האמריקנים ופועלים יחד עם הנשיא טראמפ כדי למנף את ההישגים הצבאים להישגים מדיניים. זו תהיה הכרעת חמאס. אולי לא הצבאית בטווח הקצר, אבל לבטח המדינית.