אחרי 22 חודשי מלחמה, חייב להיגמר האשראי הפתוח לממשלת ישראל. בתוך האשראי הזה נמצאים היקרים שלנו – 50 החטופים והחטופה שעדיין שם, ועוד מאתיים ששוחררו ומעידים שהם לא יכולים להשתקם. 250 משפחות שעוד תקועות ב-7 באוקטובר. משפחות ושורדים שלא יכולים להתחיל שיקום. גם מי שחזר בגוף, לא חזר בנשמה.
אני זועקת: זה לא רק הסיפור האישי שלנו. זה המאבק על הצביון של החברה בישראל - בדיוק כמו הבן שלי, תמיר, שיצא מהבית ברגע שנקרא. הוא יצא למען אחרים, לא למען עצמו. הוא השאיר אישה וילדים, לא שאל שאלות. הוא האמין במקום הזה, במדינה הזאת, בצבא הזה. הוא האמין שהוא עושה את המעשה הנכון. תמיר האמין בערבות ההדדית עליה התחנך ופעל. הוא יצא להגן על אזרחי המדינה – ובאותו אופן המדינה צריכה להיות ערבה לו.
תמיר לא שאל את עצמו מה יקרה אם ייפגע. הוא לא שאל אם ידאגו לו, אם הילדים שלו יישארו יתומים, אם מישהו ישיב אותו. ועכשיו – בלי סגירת המעגל אין לנו מוחשיות. אין ודאות. רק עצב, כאב, דכדוך ואי-שקט פנימי. החטופים הפכו לשם עצם, לתמונה, למספר. מאחוריהם יש כל כך הרבה סיפורים. עם ישראל צריך לחזור לסיפורים.
“ישראל עוצרת” פירושו לומר די. אחרי 22 חודשים חייב להיות סוף אחר. זהו סוף שמשיב את החטופים החיים לטיפול, להצלה ממוות. סוף שמשיב את החללים, לאפשר לנו את זכות הכאב והאובדן והבאה לקבורה.
היום (ראשון) אני בתוך תעתוע, משהו עמום. נשארתי רק עם הודעה. כל אירוע הוא כמו עוד נקישה על הדלת. אנחנו עדיין שם – בפרק הזמן הזה שבין ההודעה לקבר, מאז ינואר 2024. שנה ו-8 חודשים שהיו צריכים להסתכם ביממה.
אני חלק מהעם הזה, והעם חייב לראות כל פרט כאילו זה הוא. תמיר היה יכול להיות כל אחד אחר מהעם הזה - רק במקרה זה תמיר.
אחרי 22 חודשים שלא הצלחנו לסיים את האירוע - הגיע הזמן לומר: הסכם כולל להשבת החטוף האחרון. צריך להסתכל על האחרון, כי אחרת המשמעות היא שאנחנו מחליטים להקריב כמה מהחטופים. ומי מחליט את מי מקריבים? מי האכזר הזה? זהו “משפט שלמה” שאי אפשר להסכים לו.
אנחנו חייבים לומר: בעד החטוף האחרון - אנחנו מסכימים להפסקת המלחמה. ואם חמאס לא יסכים? נדע שעשינו הכול. עוד לחימה פירושה עוד הקרבת חיילים, עוד משפחות שיקרסו, עוד חוסר ודאות. ביום שנציע הפסקת מלחמה בעד החטוף האחרון – אם חמאס יסרב, נחשוף אותו בפני העולם.
אנחנו צריכים להיות מדינה מתפתחת ומשגשגת, וכיום אנחנו מדינה תקועה. פקק אחד גדול - בכבישים, במלחמות, בארגון החברתי שלנו. אנחנו מדינה תקועה. צריך להוציא את השסתום הזה, לאפשר לנו אוויר לצמיחה ושגשוג.
אני רוצה שהבן שלי יהיה פה. שתהיה לי הזכות להביא אותו למנוחת עולמים. אני רוצה לדעת בוודאות שזו לא טעות והלוואי שכן. עד שהוא לא פה, לא תהיה לי ודאות. לא אוכל לומר לתמיר: "יש פה תיקון. אתה לא קורבן שווא. למדנו מזה, ואנחנו עושים אחרת".
אבל כבר 22 חודשים שאנחנו עושים אותו דבר - היום אנחנו זועקים: לא עוד! לא עוד להקריב חטופים, חיילים, אזרחים שלא ישנים בלילה. אני מקווה שעם ישראל יצא היום בהמוניו. היום תהיה האמירה החד-משמעית – שאנחנו לא מסכימים יותר למציאות הזאת.
נתנו הזדמנות לאנשים כדי להביא עלינו טוב. אנחנו חייבים את השינוי הזה. זאת הדרישה שלי. היום אני אהיה בכל מקום. אני מקווה שהאזרחים יהיו בכל מקום. שמדינת ישראל תעצור – לא רק טכנית, אלא גם לעצירה לחשיבה עמוקה.
לא כדאי לממשלת ישראל להתעלם מאיתנו. התעלמות תהיה עדות שהיא מובילה אותנו לגיהינום, שהיא לא משרתת את אזרחיה. אם יהיו המונים ולא תהיה הקשבה – זאת תהיה העדות לכך שממשלת ישראל מקשיבה למיעוט קיצוני. אם 80 אחוזים מהעם בעד שחרור כל החטופים והפסקת הלחימה – אז כל ה-80 אחוזים צריכים להיות היום בחוץ, בעצירה. כדי להראות שהרוב רוצה אחרת.
>>> יעל אדר היא אימו של תמיר אדר שנחטף ומוחזק ברצועת עזה כבר 681 ימים