כלי התקשורת מלאים בפרשנויות, פרשן פרשן ועמדתו, על ה"זיג-זג" של ממשלת נתניהו-סמוטריץ' בעניין הסיוע לעזה. האנשים שהגו ואישרו את הרעיון המופרך, שחברה אמריקנית עלומה, שעד היום לא ברור לגמרי מי עומד מאחוריה ומי גוזר קופון שמן מפעילותה, תחלק מעט מזון ללמעלה ממיליון איש מוכי רעב ומיואשים, בעוד צה"ל מאבטח את דרכי ההגעה לנקודות החלוקה המעטות ושכירי חרב אמריקנים מחזיקים אותן, "נשברים" מול הלחץ הבין-לאומי ומאפשרים הצנחת סיוע והגדלת מספר המשאיות הנכנסות.
אבל הממשלה הזו וראש הממשלה הזה אינם מזגזגים: מה שהם עושים הוא מה שמכונה בגלישת רוח "טאקינג", כלומר שינוי הכיוון של חרטום הסירה כי הרוח השתנתה, על מנת להמשיך לשוט באותו כיוון. נתניהו משייט בבטחה לעבר עוד יום, עוד פגרת כנסת, עוד צעד שנועד לעקר את הבחירות הבאות מתוכנן כדי שיוכל להמשיך ולהישאר בשלטון. וסמוטריץ' מתקרב מדי יום למימוש חזונו על כיבוש והחרבת עזה, הגליית תושביה (צעד שבו תומכים למעלה ממחצית היהודים בישראל, על פי סקר של אוניברסיטת תל אביב), התיישבות יהודית ברצועה - והמשכה ללא סוף של "מלחמת הנס" שהחלה ב-7 באוקטובר. לעומת היסודיות שבה שניהם מממשים את יעדיהם, מה זה שינוי כיוון קטן של החרטום כשהרוח מוושינגטון משתנה מעט? תכף זה יעבור, תכף נשיא ארצות הברית ישמע משהו אחר ב"פוקס". העיקר שהספינה שטה.
ובינתיים, החיילים נהרגים (מספר ההרוגים מאז הפרה ישראל את הפסקת האש בחודש מרץ מתקרב ל-50), והחטופים עוברים ייסורי גיהינום. ישראל יוצרת בעזה הרס מכוון, הרג ורעב בלתי נמנעים, במספרים שאינם מתקבלים על שום דעת. הסכנה לדמותה המוסרית - לא רק בעיני העולם אלא בעיני טובי אזרחיה שלה – ברורה ומיידית, וההשפעה על מעמדה הבין-לאומי, כלכלתה ורצונם של אזרחים שפויים לגור בה תהיה הרסנית. צה"ל עובר, באופן לא רשמי כמובן, למודל של "גיוס חובה בשכר", שבו חיילי החובה אינם משתחררים אלא מועברים מיד לקבע, למילואים הולך מי שזה כדאי לו כלכלית, ותקציב הביטחון גדל במחי החלטה אחת ב-42 מיליארד שקל (שני שליש מכל תקציב הביטחון המקורי, ללא סיוע אמריקני, לשנת 2023). ספרטה על-מלא, בלי האתוס הספרטני של הסתפקות במועט ודוגמה אישית.
במצב הזה, לצפות ל"מרי אזרחי לא אלים", כמו שאהוד ברק למשל מטיף לו ("מיליון איש ברחובות, בנחישות ובהתמדה"), זו היתממות, או משאלת לב של אדם שאינו מכיר את החברה שהוא חי בתוכה. הציבור הישראלי מוכה פילוג, ייאוש וחוסר אונים. הוא עסוק בוויכוח סרק על גיוס חרדים, שצריך להיות אבל לא יקרה, וגם לו היה קורה היום לא היה משנה בדבר את המלחמה. על זה האופוזיציה הפרלמנטרית המגוחכת מוציאה אנשים לגשרים; על המלחמה אין ויכוח, כי בישראל הנוכחית המלחמה היא עובדת חיים, השלום החדש.
האנשים שההיסטוריה בחרה להטיל לפתחם את המצב הזה הם הרמטכ"ל אייל זמיר וחברי המטה הכללי. לפני שנכנס לתפקידו כתבתי במקום אחר שרק זמיר יכול למנוע את מה ששר הביטחון ישראל כ"ץ כינה "מלחמת הגיהינום" בעזה, שתהיה גיהינום עבור חיילי צה"ל ומדינת ישראל. זמיר בחר להניח על השולחן "תוכניות הכרעה" שלא יכריעו, "הגברת לחץ צבאי" שמשום מה חמאס לא נלחץ ממנה, והמשך השחיקה האיומה, פיזית וערכית, של הצבא שהוא מופקד עליו. מעשיו של צה"ל, כמו גם ההודעות היוצאות בשמו, מתאבכים מדי יום יותר ויותר אל מחוזות חוסר התוחלת ואי-ההיגיון.
אבל זה מאחורינו. השאלה היא לאן זמיר ואלופי המטכ"ל, המתכנסים כל אחד בתפקידו כאילו אינם גם חברים בגוף המפקד של הצבא כולו, הולכים מכאן. אני מאמין שהם רואים לא רק את ה"טאקינג" של נתניהו וסמוטריץ', אלא גם לאן הספינה שטה. אני מאמין שהם רואים בעצמם לא רק עושי דברו של דרג מדיני שהמלחמה תכליתו, אלא אחראים לגורלם של מאות האלפים הסרים למרותם, ולדמותו של הארגון שבו הם משרתים מגיל 18. ההיסטוריה זימנה להם מבחן שכמוהו לא היה לאף אחד מקודמיהם. השאלה היא הם מה יעשו.
>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)