בעיניים פקוחות ואחרי כמעט שנתיים של לחימה עיקשת, ישראל הביאה את עצמה לשפל חדש: רעב של אוכלוסייה אזרחית בעזה שיוצר תמונות מזעזעות בעולם, גינויים בין-לאומיים מקיר לקיר, 50 חטופים שלא חזרו אלינו ודימום של טובי בנינו במלחמת מטענים. אתמול (ראשון) נודע לנו שישראל נכנסת ל"הפוגה הומניטרית" – כל זאת מבלי לקבל חטוף אחד בתמורה. אז איך הגענו למצב הזה?
מנופים הם כלים במשא ומתן שנועדו להשפיע על האינטרסים והמוטיבציות של הצד השני. מנופים מתחלקים לשניים: "מקלות" ו-"גזרים". מקלות, הם מנופי לחץ וגזרים הם מנופי תמורה. מנוף במשא ומתן צריך להיות בעל זיקה ישירה למשא ומתן, בעל משמעות ולכן, אפקטיבי ורצוי שהשליטה בו תהיה מקסימלית.
מאז 7 באוקטובר ישראל מפעילה כמה מנופים על מנת לתמוך ולסייע לתהליך המשא ומתן להשבת כלל החטופים. כלל המנופים קשורים ומשפיעים אחד על השני, ויוצרים מורכבות נוספת בניהול המלחמה.
המנוף העיקרי הוא מנוף הפעלת הכוח הצבאי, שתכליתו לצד השמדת פעילי חמאס ותשתיות חמאס, גם לייצר "מחיר הפסד". מנוף זה היה בשיאו בשלהי 2024. החמאס חווה חיסולים רבים, פשיטות והיה די מבודד מבחינה בין-לאומית. בעקבות תוכנית "מרכבות גדעון", תוכנית שנועדה להשתלט על שטחים ולהפריד בין האוכלוסייה לחמאס, נוצר חיכוך משמעותי בין צה"ל לציבור העזתי, ובמקביל איפשר לחמאס לנצל הזדמנויות מבצעיות רבות לפגיעה בכוחות צה"ל, אשר בשל אופי פעילותם נותרו סטטיים באזורים שבשליטתם. המשמעות הישירה הייתה במספרים רבים של חיילים הרוגים, בעיקר ממטענים וירי נ"ט. לצד זה, היה קושי רב לאוכלוסייה במרחבים אלו. אומנם הנוכחות בשטח אפשרה חילוץ של שבעה חטופים חיים ועשרות חטופים חללים, אך כיום ברור לכל מי שמבין את המקצוע הצבאי, שחטופים חיים יכולים להשתחרר רק בעסקה ולא בפעילות צבאית.
המנוף השני הוא יצירת לחץ על האוכלוסייה ובעקבותיו לחץ על הנהגת חמאס ברצועה. החלק הראשון קרה וקורה, הלחץ על האוכלוסייה גבוה, מה שמייצר תמונות קשות בעולם ולחץ בין-לאומי על ישראל להפסיק את המלחמה ולהגביר את הסיוע ההומניטרי. בפועל, הלחץ של האוכלוסייה על החמאס אינו אפקטיבי. חמאס ממשיך בכוח הזרוע לשלוט באזרחי הרצועה ונראה שמוכן להכיל עוד פגיעה באוכלוסייה, וזאת במטרה להשיג את מטרותיו.
המנוף השלישי הוא המנוף הבין-לאומי. בחודשים הראשונים לאחר טבח 7 באוקטובר, מדינת ישראל זכתה ללגיטימציה בין-לאומית רחבה, מה שאיפשר לה לבצע תמרון עצים ברצועה, תמרון שכלל חיסולים, השמדת תשתיות, הרס מוחלט של מרחבים רבים, תוך פעילות תודעתית המסבירה את החשיבות והנחיצות המבצעית בפעולות אלו.
כיום המציאות הפוכה. הלגיטימציה התחלפה בדה-לגיטימציה, הפעילות התודעתית פחתה וגם היכולת להסביר את הנחיצות בטקטיקה הצבאית המתנהלת כעת. כמובן שמצב האוכלוסייה, המסוקר באופן מגמתי בתקשורת העולמית, מקשה על ישראל להעביר את מסריה והסבריה - שהרי תמונה אחת של ילד במצוקה חזקה מאלף הסברים. לא יעזור לישראל להסביר שנכנס סיוע הומניטרי לרצועה, בפועל יש רעב , גם אם חמאס הוא זה שלוקח את המזון אליו. המשא ומתן בדוחא נמשך ונמשך, וחמאס ממשיך לשאוב כוח מהגינויים הבין-לאומיים כלפי ישראל ומעלה מחירים. ישראל חייבת ברגע זה ללכת לעסקה מלאה וכוללת, אחרת תיפער תהום עמוקה שטרם ידענו כמותה: סיום כפוי של המלחמה ללא השבת החטופים.
>>> אל"ם במיל' דורון הדר הוא מפקד יחידת המשברים והמשא ומתן של צה"ל לשעבר