- למרות הציניות הכמעט מתבקשת, בני גנץ עשה אתמול (שבת) מעשה פוליטי מעניין וייתכן שאפילו מתבקש. לא משום שההצהרה התקשורתית שלו תוליד פעולה, אלא בגלל שמלכתחילה היא לא נועדה לשם כך. אם בעבר הספין היה מוסתר, מוחבא, מוטמן, כיום הוא כבר בקדמת הבמה. גנץ ואנשיו יודעים שלמהלך "ממשלת ההסכמות הרחבה" אין היתכנות, וספק אם יש לו היגיון. אין לו היתכנות, כיוון שלפיד וליברמן הגיבו אליו בזלזול, ומלכתחילה הודיעו שייתנו רשת ביטחון, בטח יו"ר יש עתיד, למהלך של החזרת חטופים אם וכאשר תהיה חסימה מצד מי מסיעות הקואליציה. אבל אין לו היגיון, כיוון שלא קדמו לו שום שיחות מאחורי הקלעים: לא שיחות טלפון, לא מתווכים בין נתניהו לגנץ, אפילו לא פגישות בשעות לילה מאוחרות במקומות נסתרים.
- לכך אפשר להוסיף את העובדה שאם נתניהו ירצה עסקה, בשלב הזה, כשישראל בשנת בחירות מתוקף החוק היבש, הוא יביא את העסקה לכדי הבשלה. ובמילים אחרות: חטופים יכולים לחזור בזכות נתניהו - ובניגוד לתחילת המלחמה, אין צורך לא בגנץ וגם לא בלפיד. לכן, כשאין למהלך פוליטי לא היתכנות ולא היגיון, קשה לקרוא לו מהלך.
- ואחרי כל זה, אם מנתקים לרגע את הניתוח הפוליטי הקר, קשה שלא להעריך את המהלך של גנץ. נכון, כבר אמרנו, אין לו היתכנות ואין לו היגיון, אבל קשה לאתר ולו דמות אחת במערכת הפוליטית היום, שמוכנה לקחת סיכון של התאבדות פוליטית - לשם האינטרס של הכלל. זה הפך כמעט סכריני לביטוי ואולי זה כשלעצמו מעיד למה גנץ כבר לא סוחף אחריו את ההמונים.
- ועדיין: בניגוד לסלוגנים אחרים של פוליטיקאים שהוכחו כבר ככמעט בדיחה, "ישראל לפני הכול" של גנץ היא דרך. במובן הזה, הוא היחידי במערכת הפוליטית שבמשך 7 שנים פועלים לאורו של סלוגן, גם כשהמחיר עלול להיות קריסה. וכרגע, לפני הסקרים החדשים, הוא קורס. המהלך של גנץ, על הציניות שהוא התקבל בה, מעיד על אלמנט עמוק יותר אצל כולנו, כציבור. אנחנו מאוד רוצים להגיד ש"ביחד ננצח", וכולנו הרי שואפים לממלכתיות וקונצנזוס, להסכמות ופשרות, אבל בפועל - הפוליטיקאי שמציע בדיוק את הדרך הזו נזנח לאנחות. למרבה הצער, לממלכתיות אין קונים בישראל 2025. כלומר, יש לה, ברגשות, במחשבות, בתפיסות - אבל לא בקולות. וכשהשם "נתניהו" נזרק לאוויר, בכלל כולם חוזרים למקורות הפחות מחבקים שלהם.
גנץ מציע מסר אופוזיציוני אחר - שלא בטוח שיש לו קונים בציבור (ארכיון)|צילום: יונתן זינדל, פלאש 90 - כשגנץ נכנס לפוליטיקה ב-2018 הוא הצליח לייצר לא רק אלטרנטיבה, אלא גם דרך מחשבה שמדבר על "אמצע שפוי". באמצע העשור השלישי של המילניום השלישי, ואחרי הטראומה הגדולה ביותר שעברה מדינת ישראל, היה אפשר לצפות שהנהירה לבני גנץ תהיה לא רק תחנת ביניים (מעל 40 מנדטים בסקרים ברגעי השיא של המלחמה), אלא שהיית קבע. אבל הציבור בישראל, כמעט שנתיים אחרי המלחמה, לא בוחר יותר בממלכתיות. תראו את זה ברשתות החברתיות, תראו את זה בכנסת, תראו את זה בשיח הזוועתי מול משפחות החטופים. השיח השתנה, הוא הרבה יותר טעון, הרבה יותר משסע. זו הסיבה שהמהלך המחבק של גנץ ראוי להערכה, אבל קשה להאמין שישנה את כיוון עקומת המנדטים שלו. מבלי קשר לשאלה אם תומכים בו או לא, עצוב למדי שאין למוצר הזה, או למוצר אחר שמקדש את דרך ההסכמות והאמצע - קונים בישראל של ימינו. אולי מתישהו המוצר יחזור אל המדפים, אחרי שהאבק ישקע.

לקח את "ישראל לפני הכול" עד הסוף - ומשלם על זה מחיר (גנץ בהצהרה אמש)
|
צילום: טל גל, פלאש 90
גנץ מציע את מה שכולם רוצים - ונשאר לבד
יוזמת "ממשלת ההסכמות" של בני גנץ היא מהלך חסר סיכוי שנועד מראש לכישלון, אך ראוי להערכה באקלים הפוליטי הנוכחי • היחס להצעתו חושף את האמת שניסינו להתעלם ממנה, גם אחרי 7 באוקטובר: הציבור בישראל אוהב לדבר על אחדות וקונצנזוס, אבל בפועל אינו מתגמל אותם בקלפי • פרשנות
