זה איננו כתב הגנה על איימן עודה ואמירותיו, ואינני רוצה כלל להתייחס לגופו של האיש, אלא לגופו של נושא. הפגיעה באיימן עודה הינה פגיעה באוכלוסייה הערבית כולה. שהרי, ניסיון ההדחה, שאם המגמה תימשך לא אופתע אם ערבים יודרו מהכנסת, הוא מסר חד וברור שהכוחות הנחשבים ליברליים ודמוקרטיים מקרב הערבים בישראל הם לא רק סרח עודף או מוקצים מחמת מיאוס, אלא שאין מקומם במשחק הדמוקרטי לחלוטין. אומנם, זהו תהליך זוחל, אך הוא מקבל כעת גושפנקא שאיננה משתמעת לשתי פנים. סופו של התהליך - פסילתם של ערבים מלהתמודד מלכתחילה לכנסת ישראל, ומכאן הדרך קצרה להתבדלות ולהקצנה חמורה ביותר.
הכנסת היא בימה שגורלה נקבע מראש. למנהיגות הערבית אין שם כל השפעה. טיפין טיפין נגזלה מהם האפשרות להשפיע. הם דחוקים ממילא, ושאלת השאלות שמעוררת דיון ציבור ער בחברה הערבית היא - אם עדיפה החלטה חד-צדדית לפינוי הזירה הפרלמנטרית ליהודים בלבד. זו היא, מן הסתם, שאלה רטורית. זו בעצם שאלה של זמן בלבד. זה יקרה בלאו הכי, אם בהחלטה של הצד הזה או הצד האחר.
האסון הדמוקרטי ההולך ופוקד אותנו מקבל משנה תוקף במעמדן של אופוזיציונרים, האמורים לתת קונטרה לפאשיזם הפושה. אלה שהתלבטו או אלה שהצביעו בעד הם אלה שנועצים את החרב בקרביים של החיים המשותפים במדינה. הביביזם וחבר מרעיהם, במה שנקרא מחנה המרכז-שמאל-ליברלי, שותפים לפשע הזה שעלול היה להפוך את ישראל, עם חותמת סופית, למדינת אפרטהייד. ומכאן לא תהיה דרך חזרה.
ועכשיו התייחסות לתקיפה הנפשעת על עודה: מי שמסית סופו שיגרום חלילה לרצח. זה הולך ומתקרב. אני כותב ומתחלחל, אבל הרצח (חלילה) הוא שאלה של זמן. המסיתים יבואו על שכרם, ובעקבות מעשיהם דם ייגר, חיסול יתבצע ולאו דווקא במחשכים אלא לאור יום, לנוכח משטרה שבאמצעות רוח המפקד, תגיע, תשקיף ותכיל ללא ענישה. זה התחיל בכנסת, נמשך אתמול (שבת) ויסתיים ברצח.
התרת דמם של ערבים היא עניין של פיקוח נפש. מה נעשה, נתחפר בכפר? הרי גם אותו רוצים לשרוף. נברח? מה פתאום. נשיב מלחמה שערה? זו כבר תהיה מלחמת אזרחים. ישראל מתפוררת מהקרביים, אין דין ואין דיין. אדרבא, יש אלה המגיעים לסיפוקם במצבים כאלו. יהללו וישבחו, ויאמרו בקול ניחר: ישתבח השם וטוב שפטרנו.