אפשר להבין על נקלה את פרץ הרגשות שמניע מאות דרוזים מישראל ומן הגולן לעבור את הגדרות לסוריה. אבל אסור לשכוח שאין בזה תועלת של ממש וחלילה עלולות להיווצר הסתבכויות מסוכנות. כדי להגיע להר הדרוזים יותר מ-80 קילומטרים מזרחה נדרשת נסיעה של כשעתיים ורבע בימים כתיקונם, בלא להזכיר שלאורך הכביש יש מחסומי דרכים וחבורות חמושות למיניהן שקשורות כך או אחרת למשטר החדש בדמשק, אבל אינם בהכרח סרות למשמעתו. אין ביכולתם של הדרוזים בישראל, שחפצים לעזור לאחיהם בא-סווידא, לעשות הרבה: אין הם חמושים כהלכה, אין הם מכירים את התנאים שנוצרו בשטח, ובכלל, לא חסרים נושאי נשק קל ובינוני בשורות המיליציות הדרוזיות, שמנסות עכשיו להתגונן בפני הכנופיות שמהוות לכאורה חלק מ"הצבא הסורי", אבל מורכבות ברובן מג'יהאדיסטים ותיקים, קבוצות של בדואים וארחי פרחי אחרים. שעל כן, אין לפנינו יותר מהפגנה וגם אם כל העולים למג'דל שמס יעברו לכפר הדרוזי הסמוך חאדר, מעבר לגבול, לא ישתנה המצב במאומה. לעניות דעתי, חובתה של ההנהגה הדרוזית ובראשה המנהיג הרוחני שייח' מוופק טריף, לבצע מהלכים להרגעת הרוחות במקום לייצר מוקד מתח מיותר מן הצד שלנו.

נזכיר שוב את המובן מאליו: ישראל אינה יכולה לעמוד מנגד כשהכוחות שירדו מדמשק עושים שפטים איומים באוכלוסייה האזרחית בהר הדרוזים. אבל המטרה איננה להגיע לכדי יצירת פרוטקטורט ישראלי על כחצי מיליון הדרוזים הרחק מזרחה מהגולן הסורי. היעד הוא לעצור את ההתנפלות עליהם ובעזרת אחרים - ארצות הברית, מדינות המפרץ וירדן - להושיב את הדרוזים לשולחן המשא ומתן עם נציגיו של אחמד א-שרע, בעמדה משופרת שתאפשר הבנות לגבי מעמדם העתידי אך בלא שייפרדו מן המדינה הסורית. יותר מזה: אסור לישראל להגיע למציאות שבה היא תיתפס כאויבת של הרוב הסוני בארץ זו. המטרה היא בדיוק הפוכה - להושיט עזרה לדרוזים במצוקתם, בלא להקריב את הסיכוי הגדול של בניית מערכת יחסים חדשה עם שכנתנו.

דרוזים בגבול סוריה (צילום: אייל מרגולין, פלאש 90)
לדרוזים בישראל אין יכולת אמיתית לסייע לאחיהם בשטח|צילום: אייל מרגולין, פלאש 90
המיליציות הסוריות בכניסה לעיר הדרוזית א-סווידא בסו (צילום: רויטרס)
המטרה היא לייצב את המצב בהר הדרוזים - כדי שיגיעו למו"מ בעמדה משופרת|צילום: רויטרס

נדמה לי שמתוך היכרות טובה עם המגעים המתנהלים בין ישראל לממשל א-שרע בחודשים האחרונים - ולאחרונה באזרבייג'ן, אבל לא רק שם - בהיר לגמרי שנפתחו אפשרויות גדולות לשיתופי פעולה מרחיקי לכת. אי אפשר לדבר כעת ברצינות על חוזה שלום עם סוריה והצטרפותה להסכמי אברהם, אבל יש פוטנציאל גדול לפחות מזה.

כמה דוגמאות: שיתוף פעולה מודיעיני ומבצעי בבלימת המאמצים של חיזבאללה ואיראן, באמצעות המיליציות השיעיות בעיראק, להשיג מחדש דריסת רגל בדרום סוריה. עיצוב הסדרי ביטחון חדשים לאורך הגבול, מעבר למה שנכלל בהסכם הפרדת הכוחות מ-1974. הזרמת גז ישראלי לסוריה המשוועת לאנרגיה, דרך "צינור הגז הערבי" ההולך מירדן לסוריה. ניתן לעשות זאת במהירות מתוך ידיעה שגם אם יוזרם גז מאזרבייג'ן דרך טורקיה לסוריה, לא תהיה זו כמות מספקת. בסוריה יש עניין שחלק מסחר החוץ שלה יעבור בנמלי ישראל - בדיוק כמו ירדן - הואיל וייקח זמן עד שאיחוד האמירויות יפעילו נמל של ממש בטרטוס. נדרש תיאום בניהול משטר המים באגן הר הירמוכ. עוד בימי אסד, היה יצוא מסוים מישראל לסוריה, שבאופן רשמי הוגדר כשיווק תפוחים ממטעי הדרוזים בגולן, אבל כלל לא מעט תפוחים ומוצרים אחרים מתוך ישראל עצמה. חשוב מאוד שסוריה תגיע להסכמה עם לבנון שתקבע כי חוות שבעא היו טריטוריה ריבונית סורית עד 1967 וכך יישלף הקלף הזה מידי יורשיו של נסראללה, כשיהיו כאלה. בקצרה, יש רשימה ארוכה מאוד של הישגים ראויים.

נשיא סוריה אחמד א-שרע (צילום: רויטרס)
זו הזדמנות להישגים אסטרטגיים גדולים לישראל (א-שרע, ארכיון)|צילום: רויטרס

הבה נקפיד שלא לשכוח שהמדינות הערביות החליטו, עם כל ההסתייגויות שלהן, לחבק את א-שרע, וארצות הברית מרחיקה לכת בהסרת הסנקציות שהיו מוטלות על סוריה, כאשר מדינות אירופיות מובילות מצטרפות למגמה זו. אל לנו, עם כל החשדות הנובעים מעברו של א-שרע, ללכת לבדנו ועם האיראנים נגדו.

מסקנה: על ישראל לחתור בזהירות ובפעילות צבאית מחושבת ומבוקרת איך לייצב את הר הדרוזים ולא להיסחף לעימות עם המשטר החדש בדמשק. עם כל התיעוב מהתנהלות האספסוף של "הצבא הסורי", כדאי לנו להתמקד במטרה האסטרטגית הגדולה ולא להידרדר להתלהמות הרפתקנית.