מבצעים צבאיים ומלחמות תמיד מתחילים אצלנו בקול תרועה רמה - הודעות מיוחדות של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכל, פרסום של שם המבצע, פרשנים ביטחוניים מדברים על מיטוט, חיסול ופעולות חסרות תקדים, וכמובן שינויי המציאות, ולפעמים אפילו שינוי המזרח התיכון. כשהם נגמרים, זה תמיד הרבה פחות חגיגי, לפעמים אפילו מנסים כאן להצניע מעט את הפסקות האש. בשיא האירוע יוצא הדופן בכנסת, כשכולם באופוריה והחטופים החיים חוזרים, הנשיא דונלד טראמפ הכריז את מה שנתניהו והממשלה לא רצו לומר: המלחמה נגמרה.הרגע הזה סימן לא רק את סופה של המלחמה העצימה בעזה, למרות התקרית הקשה בשבוע שעבר, אלא גם את תחילתה של תקופה חדשה בפוליטיקה הישראלית. אחרי שנתיים שבהן פוליטיקאים, מנהיגים ואנשי תקשורת התחרו ביניהם באיומים, תחזיות והבטחות, מדינת ישראל נפגשה שוב עם המציאות. אם היה כאן ויכוח אם לכבוש את כל עזה או לא, אם להקים יישובים או לא, אם לעודד הגירה או לא - הרי שהוא כבר לא רלוונטי (בחלק מהמקרים זה ממש לצערי). אפילו אם יש איזשהו פתח לשוב ללחימה, ואפילו שאנחנו לא ממש מבינים איך בדיוק תיראה רצועת עזה בשנים הקרובות - ברור שזה מאד רחוק מכל חזון שהוצג כאן מאז 7 באוקטובר.בזמן שעם ישראל חגג את שובם של החטופים החיים, הוא גם התאכזב מהאופן שבו המלחמה הזו כנראה הסתיימה, ומבין שלא נראה כאן לא את פירוז הרצועה, לא את פירוק חמאס מנשקו, לא החלפת שלטון בעזה ולא שליטה ביטחונית ישראלית. זה ממש דומה לכך שלא הצלחנו לפרק את חיזבאללה מנשקו ולא הצלחנו לעצור לגמרי את הטרור ביהודה ושומרון - למרות ההצלחות הגדולות בחזיתות האלה. ואם את אלו לא השגנו, אז מה אפשר לומר על התוכניות הגרנדיוזית לשלוט שוב בעזה, להקים שם יישובים ולהפוך אותה לאזור יהודי?כל ההתנגדות של הימין לסיום המלחמה וחתימה על עסקת חטופים כוללת התבססה על כך שמטרת המלחמה היא חיסול מוחלט של חמאס וכיבוש מחדש של הרצועה, והנה פתאום הכול קרס מול הלחץ של טראמפ. העמדות שהוצגו במשך שנתיים בישיבות ממשלה, בערוצי תקשורת, בעצרות על גבול רצועת עזה ובכל שיח פוליטי ימני, איבדו בשבוע אחד את הרלוונטיות שלהן.אם להאמין להצהרות שנשמעו כאן בחודשים האחרונים, עזה הייתה אמורה להפוך להונג-קונג ישראלית, בוננזת נדלן כפי ששר האוצר אמר, ושכונת שוטרים כפי שהשר לביטחון פנים הצהיר. דברים כאלו, שהתבררו כדמיוניים לגמרי וחסרי קשר עם המציאות, לא נשארו רק בשוליים אלא הגיעו לחברי הכנסת, השרים והמנהיגים הרוחניים של הימין בישראל. אפשר להאשים את הנשיא ג'ו ביידן (זוכרים אותו?) שחייב העברת סיוע הומניטרי, אפשר להתלונן על הרמטכלים שלא היו מספיק התקפיים, לומר שראש הממשלה ושר הביטחון לא הלכו עד הסוף ושהכול באשמת טראמפ שרודף אחרי פרס נובל - גם אם כל זה נכון, זה לא משנה באמת מי אשם. בשורה התחתונה, אף הצהרה ותוכנית לא התממשה בשטח. אפילו ריבונות על היישובים שלנו בשטחי יהודה ושומרון שכבר בשליטתנו לא הצלחנו להעביר.הם שכחו מהתכלסגם בלי הבחירות המתקרבות, הימין צריך לחשב מסלול מחדש - לא פנטזיות אלא מציאות, לא בניינים באוויר אלא רגליים על קרקע מוצקה. המטרות צריכות להיות ברורות, פשוטות ובנות השגה: לשמור היטב על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון - רצועת הביטחון המזרחית של ישראל, לעודד התיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, לנהל מדיניות ביטחונית תקיפה ובלתי מתפשרת, ולחזק את הזהות היהודית של המדינה.שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שאת העשייה שלו למען ההתיישבות אני מרבה לשבח כאן, אמר בהקפות שמחת תורה בשדרות שתהיה התיישבות יהודית בעזה ולא יהיה שם חמאס. איך אפשר לקחת אותו ברצינות כאשר כולנו מבינים שאין שום היתכנות לכך? בכלל, סמוטריץ' אחראי על כמה התבטאויות גבוליות כמו אני מאמין בתפיסה כלכלית שנקראת 'והיה אם שמוע', ריד מיי ליפס - לא יכנס גרגר סיוע וכמובן יש בעזה בוננזה של נדלן, התחלנו משא ומתן מול האמריקנים לחלק את השטח - דברים שנאמרו רק בחודש שעבר. אני לא יודע מה יהיה תפקידו של סמוטריץ' בממשלה הבאה, אם בכלל, אבל אם הוא מעוניין להיות לפחות חבר כנסת במפלגה שעוברת את אחוז החסימה, הוא כבר צריך להבין שהפער האדיר הזה בין ההצהרות והתקוות לבין התוצאות בשטח לא עובד לטובתו.מי ששואל את עצמו כיצד נפתלי בנט, עד לא מזמן סמל לפוליטיקאי שאיבד כל סיכוי להיות רלוונטי, נמצא היום במצב של מועמד די ריאלי להרכיב את הממשלה הבאה, צריך לבדוק את המצביעים הפוטנציאלים שלו: אלו אנשי ימין שלא רוצים קרקס תקשורתי והכרזות מופרכות, אלא התעסקות בתכלס.בתקופת אוסלו, כאשר בשמאל הציגו חזון אוטופי של מזרח תיכון חדש והרמוניה בינינו לבין הפלסטינים גם כאשר התפוצצו אוטובוסים ברחובות, לא הצלחנו להבין כיצד הם עדיין שקועים בפנטזיות שלהם ולא מצליחים לראות את המציאות כפי שהיא. עצוב לומר, אבל כרגע הפנטזיות נמצאות דווקא בימין. אם הם מתכוונים ללכת לבחירות עם הבטחות מתחום הדמיון ומשאלות הלב, הם יגלו שהבוחרים יחפשו להם אלטרנטיבות.