אפשר היה להגיע לעסקה לפני שנה, כן - אין ספק. השאלה הגדולה היא איזו עסקה - ועל מה מדינת ישראל הייתה נאלצת לוותר. עוד רגע נגיע לזה, למה שעמד אז על הפרק ומה היו התנאים של חמאס כדי להחזיר הביתה את החטופים, אבל עוד לפני זה, חשוב להדגיש: טיוטת ההסכם של הנשיא דונלד טראמפ שמביאה בימים אלה את חמאס לשולחן המשא ומתן, לא עמדה על הפרק עד היום. הסכם שבו, נגד כל הסיכויים, שתי מטרות המלחמה לא מתנגשות.קשה לומר כעת אם בסיומו של המשא ומתן הזה אכן כל החטופים יחזרו (הלוואי!), ועזה לא תהווה עוד איום, אבל בניגוד מוחלט למה שהיה עד עכשיו, ובשונה מהאסטרטגיה שהובילה את סינוואר ומחליפיו - זה קודם כל החטופים, ורק אחרי זה מנהלים משא ומתן על היום שאחרי ועתיד חמאס ברצועת עזה. כל זאת כשצהל יחזיק גם אחרי שחרור החטופים ב-70 אחוזים מהשטחים שבהם הוא שולט כעת.במקום נסיגה - שליטה ביטחוניתעכשיו נחזור אחורה. נכון, חמאס אכן אמר מהיום הראשון שהוא רוצה עסקה כוללת, כולם תמורת כולם, וישראל בחרה בפעימות, אבל הייתה לזה סיבה: חמאס התנה את העסקה הכוללת בנסיגת כל כוחות צהל מרצועת עזה, כולל פתיחת ציר פילדלפי (מעבר של אמצעי לחימה) והשארת חמאס ברצועת עזה. הנסיגה של צהל, מספרים לנו גורמים שהיו בצוות המשא ומתן, הייתה תנאי לקיום המשא ומתן ולהתקדמות לעסקה.ועכשיו, על פי התוכנית של טראמפ, כוחותינו ימשיכו להחזיק בפרימטר (אזור החיץ שמהווה ביטחון ליישובים הצמודים לגדר), בציר פילדלפי, ברפיח, וברוב ח'אן יונס והתוחמת הצפונית. זה לא רק מציאות ביטחונית אחרת, זה גם קלף מיקוח משמעותי להמשך, שתכליתו להשיג את מטרת המלחמה השנייה - הסרת האיום מרצועת עזה.יש הרבה סיבות לשינוי הזה, בראשן כמובן טראמפ, אבל זה לא רק זה. כשחוזרים ואומרים שאפשר היה להגיע לעסקה לפני שנה, צריך לזכור: לפני שנה, חלק מהנהגת חמאס, כולל מוחמד סינוואר, עוד היו בחיים. עכשיו הם כבר לא, ומי שנשאר יודע - זה רק עניין של זמן עד שצהל ושבכ יגיעו גם אליו.אבל הסיפור הוא לא רק רצועת עזה, אלא העובדה שמדינות ערב הבינו בחודשים האחרונים שכללי המשחק מבחינת ישראל השתנו מקצה לקצה. ממדיניות של הכלה, ליוזמה שמגיעה לכל מקום בגלובוס: הם ראו את תצוגת התכלית באיראן, את מבצע הביפרים ומה קרה לצמרת חיזבאללה בלבנון, את התקיפה יוצאת הדופן בקטאר, והם ראו איך בתקיפה אחת ישראל מחסלת את כמעט כל הממשלה החות'ית והבינו שמבחינת ישראל, ביום שאחרי 7 באוקטובר - אין מקום שהוא רחוק מדי.פתאום חמאס מתגמשהפעולות הצבאיות, לצד אלה המדיניות, הבשילו עכשיו, כאשר טראמפ בכישרונו הרב גיבש סביבו את מדינות ערב, כולל אלה שתמכו בחמאס מהיום הראשון, ויצר תנאים ייחודיים שלא היו עד היום למשא ומתן. חמאס מבודד. אם בעבר, כשהוא נלחץ על ידי קטאר, הוא רץ לטורקים וזכה לחיבוק - עכשיו כבר לא היה להם לאן לברוח. במהלך הגאוני של טראמפ, שיצר מעטפת של מדינות ערב ובהן מדינות מוסלמיות, הוא ניתק את ארגון הטרור העזתי מנמל המבטחים שלו.ופתאום, חמאס מתגמש במקומות שבהם לא היה מוכן קודם. עכשיו אפילו מדברים בחדרי חדרים על התוכנית של מתאם השבויים והנעדרים גל הירש למעבר בטוח של בכירי חמאס ברצועת עזה, אלה שעוד נשארו בחיים (בשלב זה רק מדברים, אבל גם זאת התקדמות). וחשוב להזכיר, אם היינו הולכים למתווה וויטקוף (שגם אני תמכתי בו), מחצית מהחטופים היו חוזרים, אבל הנותרים היו הופכים לקלף מיקוח שהיה מחזיר אותנו שוב ושוב לנקודת הפתיחה. חמאס מבחינתו יכול היה להחזיק בהם גם עשר שנים.ועכשיו, אם התוכנית אכן תצא אל הפועל (החטופים יהיו בבית ולאחר מכן ישראל תוכל באמת לנהל משא ומתן על היום שאחרי) - זה יהיה הישג מדיני אדיר לבנימין נתניהו, רון דרמר וגל הירש. זהו הישג שקשה להאמין שגם הם האמינו שאפשר יהיה להגיע אליו, כזה שיחזיר את כולם הביתה וגם יאפשר לתושבי העוטף, אחרי 25 שנה של חיים תחת אש, לפתוח את החלון בממד בלי פחד, כשבצד השני של הגדר כבר אין חמאס צבאי ושלטוני. גם נכון לכתיבת שורות אלה - זה נשמע כמו חלום ריק, אבל חלום שחמאס מגיע לקהיר כדי לדבר עליו.