אי-אז ביוני 2024, שמונה חודשים אחרי טבח 7 באוקטובר, התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו בפעם הראשונה לריאיון טלוויזיוני באולפן הפטריוטים. אחרי 23 דקות ושמונה שניות הגיע רגע חשוב אחד, הסבר ראשון של נתניהו לעובדה שבמשך כמעט 17 שנה הוא, כראש ממשלה, אפשר לחמאס לבנות צבא מול בתי התושבים בנתיב העשרה, בנחל עוז, בבארי, בניר עוז ובכרם שלום. נתניהו ידע ושמע אז בכל סקירה ביטחונית את מה שראו התושבים בנתיב העשרה כשפתחו את החלון בבית: חמאס בונה צבא ומתכונן למתקפה על היישובים שלנו. שלב אחרי שלב בנה חמאס את הצבא שלו, ונתניהו בחר לעצום את עיניו, ועם השנים זכה בעוטף לשם אמצעי: בנימין הכלה נתניהו.ואז, בריאיון לינון מגל, הגיע ההסבר שלו לאותה מדיניות: לא היה קונצנזוס לאומי להיכנס ולכבוש אותה, אמר ראש הממשלה על רצועת עזה והמשיך: ובוודאי שלא היה קונצנזוס בין-לאומי. תראה באילו בעיות אנחנו מצויים עכשיו. אחר הרצח, אחרי הטבח, אחרי האונס, אחרי ששרפו תינוקות, אחרי שחטפו את אזרחינו ועדיין יש לנו בעיה בין-לאומית.ונתניהו צודק. לא הייתה לו לגיטימציה מבית לכבוש את הרצועה (אותנו, התושבים שדרשו את זה, כינו לא פעם מחרחרי מלחמה) ובטח ובטח שלא הייתה לגיטימציה בין-לאומית לעשות את מה שעשינו אחרי הטבח. אבל נתניהו גם שוכח שני דברים, שחייבים להזכיר דווקא היום: לא הכול זה אפס או מאה.לא הכול זה לכבוש את הרצועה – או לא לעשות כלום מול צבא שקם על הגדר ומסכן את התושבים שלך. יש אמצע. ובמשך שנים, למעט כשממש לא הייתה ברירה, נתניהו בחר להכיל. כך היה כשחמאס הקים את האוהל הראשון שלו בצפון הרצועה, וכך זה נמשך במוצב בן קומה אחת מבטון מזוין, שגבה מהר מאוד לשתי קומות, ולאחר מכן קם מגדל תצפית שמשקיף על הכול – ואז שורה ארוכה של מוצבים לאורך הגדר, מחנה אימונים של מחבלי נוח'בה (כן, מול העיניים של התושבים) ואתרים לייצור אמצעי לחימה.הנתונים המדאיגים והחשש של תושבי העוטף מטבח נוסף: מדיניות הכלה של 6 באוקטוברוכך קרה גם כשאלפי מחבלים הגיעו מדי יום שישי לגדר הגבול, מצוידים במטעני חבלה. יותר מפעם אחת ראיתי במו עיניי מגדר הגבול את מנהיג חמאס ברצועה יחיא סינוואר על הגדר, אחרי עוד סיבוב ניצחון שלו בסיומן של הפרות הסדר השבועיות. אנחנו ראינו, הצבא ראה, נתניהו ראה – ובחר להכיל. היה אפשר להשמיד את כל המוצבים של חמאס על הגדר, אבל נתניהו בחר בהכלה.אפשר וחובה היה לחסל את סינוואר, נתניהו החליט שלא. ועוד דבר אחד – מנהיג שנבחר בידי הציבור לא אמור לקבל את ההחלטות שלו על פי מידת הלגיטימציה שניתנת לו מהציבור. הציבור חכם, אבל לא חשוף למידע המודיעיני. ראש הממשלה מקבל את הלגיטימציה ביום הבוחר והוא היה אמור לקבל את ההחלטות, על פי האיומים הנשקפים, ולא לפי השאלה אם הציבור ימחא לו כפיים או ייצא להפגנות.לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאןמנהיג גם לא אמור לקבל החלטות על פי הלגיטימציה הבין-לאומית. נתניהו, בהיותו המנהיג הנבחר, היה אמור להגיב בעוצמה תחת ההגבלות הבין-לאומית (אף אחד בעולם לא היה הופך עלינו שולחן אם היה בוחר לחסל את מי שלימים יהיו מחוללי הטבח – סינוואר ומוחמד דף) ובמקביל ליצור לעצמו את הלגיטימציה הבין-לאומית. ההסבר של נתניהו חודשים אחדים אחרי הטבח היה לא יותר מתירוץ קלוש.אבל זה היה אז, ומטרת הטור הזה אינה להחליף את ועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום אלא בעיקר להזכיר לראש הממשלה, וגם לנו בתקשורת (כי כבר יש מי ששכחו ורוצים שקט בכל מחיר), מה הוביל אותנו ל-7 באוקטובר – כי אלה ימים קריטיים, אולי הקריטיים ביותר מתחילת המלחמה, וקבלת ההחלטות בזמן הפסקת האש מזכירה בדיוק את אותה התנהלות שהובילה אותנו לטבח.72 השעות לשחרור כל החטופים החללים הפכו ל-72 השעות הארוכות בהיסטוריה, ואנחנו לפחות בינתים מכילים, סליחה, סבלניים, כמו שמסבירים לי בישראל. אז הינה העובדות: חמאס נשאר אותו חמאס. נכון, חלש יותר, מוכה וחבול, מחוסל הרבה יותר, אבל התפיסה שלו לא השתנתה, גם לא הדרך. חמאס, כמו בבניית המוצב הראשון בגבול הרצועה לפני יותר מעשור, בוחן אותנו. הוא עושה צעד ובודק אם אנחנו מגיבים, ובעיקר איך אנחנו מגיבים. ואם אנחנו מכילים את האירוע, או מגיבים בצורה מדודה – הוא עובר לשלב הבא ובונה עוד מוצב. ועוד אחד.כך אז, כך גם היום: חמאס שולח אזרחים לקו הצהוב שבשליטת צהל. אם אנחנו מכילים, הוא שולח למוחרת מחבלים כדי שיאספו אמלח שנשאר בקו הצהוב. מחבלי חמאס יורים לעבר שני באגרים של כוחותינו ברפיח ומעלים אותם באש. אם אנחנו מכילים, הם הורגים לנו למוחרת חייל בדיוק באותו מקום.הסכם הפסקת האש הנוכחי היה טוב ונכון לישראל: שחרור כל החטופים החיים, בזמן שצהל עוד נשאר בכ-50% מהרצועה, הוא לא משהו שאני האמנתי שהוא אפשרי, ונתניהו ודונלד טראמפ האמינו והשיגו אותו. אבל יש גם חור גדול בהסכם הזה.ההסכם לא מונע בצורה מפורשת מארגון הטרור, שאמור להתפרק מנשקו בשלב השני, את ההתעצמות – אלא אם זה מהווה איום מיידי. ומי קובע אם האיום מיידי או לא? ישראל? חמאס? המתווכות או האמריקנים? כשזה לא שחור ולא לבן, עובדות קובעים בשטח, ומדיניות נתניהו מהיום הראשון של הפסקת האש גרמה לחמאס להבין שהוא מי שמכתיב את הקצב: הוא יקבע אם ומתי ישוחררו חטופים חללים (אף שהתחייב לעשות זאת בתוך 72 שעות). חמאס מכתיב את הקצב ואנחנו מחכים (בסבלנות). וזה חייב להיות הפוך.תקראו טוב את הנתון הזה: מדי שבוע מפר חמאס מאות פעמים את הפסקת האש. הפרות קטנות, מדגישים בישראל, אבל הפרות. וישראל מכילה את רוב המקרים ומגיבה בעיקר כשמדובר באירוע קיצון. בחמאס מבינים ולכן מפירים יותר ויותר.גורם ביטחון הסביר לי השבוע שלא ברור מההסכם מתי אפשר להגיב. עובדות, אמרתי לו, קובעים בשטח. ואם רוצים ליצור כאן מציאות אחרת, כמו בלבנון, חייבים לעשות את זה מהיום הראשון: כל הפרה – תקיפה. לא מחזירים חטופים חללים? תקיפה. עוברים את הקו הצהוב ומציבים איום על הכוחות? תקיפה (אגב, בימים האחרונים זה קורה יותר, וטוב שכך). מייצרים אמלח שעלול לשמש נגד כוחותינו או תושבינו? תקיפה.חופש פעולה מוחלט לישראל בזמן הפסקת האש הוא קריטי. ממש ברגעים אלה, בזמן כתיבת שורות אלה, חמאס מתעצם: ארגון הטרור משקם את המנהרות, מייצר אמלח, מגייס מחבלים ומכשיר אותם, מכין אותם לרגע שבו יתפוצץ השלב הבא. אם נאפשר לו לעשות את זה, חמאס יחזור להיות חמאס בתוך חודשים, אבל חשוב מזה, הוא יבין שאין לו שום סיבה לעבור לשלב הבא, שכולל את פירוז הרצועה ופירוק מנשק.אם לא נגיב בעוצמה עכשיו ונסכל כל ניסיון שלו להתעצם, חמאס יהיה שם במלוא כוחו כשהכול יתפוצץ – ואז נגלה ששנתיים של עבודה היו לחינם וצריך להתחיל כמעט מהתחלה. נתניהו, תירוצים של אין לי לגיטימציה מבית – אין לך יותר. קודם כול מכיוון שיש לך לגיטימציה של רוב העם, שנית – מכיוון שזה בדיוק התפקיד שלך. לקבל החלטות קשות, גם אם לא כולם אוהבים אותן.הבטחת את הסרת האיום, הבטחת שחמאס צבאי ושלטוני לא יהיה שם ביום שאחרי. חמאס כאן, הוא בונה את עצמו כדי להישאר. עכשיו, אדוני ראש הממשלה, זה הזמן שלך להתנתק גם ברצועת עזה מהכינוי בנימין הכלה נתניהו, וכמו שעשית באיראן, בלבנון ובסוריה, עליך לעשות עכשיו בעזה: יוזמה והתקפה.200 מחבלים כלואים בתחומי הקו הצהוב, מתחת לאדמה ברפיח, וחמאס מפר את הפסקת האש ולא מחזיר חטופים חללים? תנחה את צהל שיחסל אותם, בדיוק כמו שאמר השבוע שר הביטחון ישראל כץ, שלפחות לפי הציוצים בטוויטר מאגף אותך מימין. אם לא תעשה את זה, אם תיתן לחמאס, או אפילו לאמריקנים, לקבוע את המציאות בשטח – נמצא את עצמנו מהר מאוד עמוק ב-6 באוקטובר. זו מציאות שהתושבים בעוטף לא יוכלו לחיות איתה. במקרה כזה, לא מעט תושבים, בטח ביישובים הצמודים לגדר, יחשבו מחדש אם להישאר ולחיות לצד אותו חמאס שטבח בהם ועכשיו כבר מכשיר את עצמו למתקפה הבאה.את זה היינו חייבים לעשות מהיום הראשון. אבל עדיין לא מאוחר. 200 מחבלים מתחת לאדמה ברפיח? אין משא ומתן על שחרורם! אסור שיהיה. לא עומדים בהסכם? לא משחררים את החטופים החללים כפי שהתחייבו בהסכם? לתקוף ולחסל אותם. בחמאס מבינים רק כוח, המסר יחלחל גם מתחת לאדמה.