אז שרת התרבות והספורט עמדה דקת דומיה פרטית בזמן שנשיא הוועד האולימפי נאם. צלם אלמוני מהצד דאג להעביר את התמונה בזריזות לצוות הערוץ הראשון. תחי המחאה! הראינו להם מה זה! עם קשה-עורף אנו, שאינו נכנע לטרור! או במילים שקרובות יותר לקרקע המציאות - מופע מחאה תמוה שמייצג נאמנה את האובססיביות, את המאניה-דיפרסיה ש"הציבוריות הישראלית" מתמחה בה. דור לדור יביע אומר, ובדורנו אנו - אם שלום לא נביא, שרה מיציע תזעק.
לא הייתה דקת דומיה בטקס הפתיחה בברצלונה 92', במלאת 20 שנה לטבח מינכן; לא הייתה דקה כזאת הפעם, וגם לא תהיה. העובדות ידועות לעייפה: הוועד האולימפי נגד, כולל החבר אלכס גלעדי, וזה עשוי להישאר המצב. נמציא עצמנו מחדש אפוא, ונמחה כהוגן! רגע, ראש העיר המארחת ערך דקה כזאת בטקס חגיגי בעיר? לא מספיק. יושב ראש הוועד האולימפי הבינלאומי יזם 'דקת דומיה ספונטנית' בכפר האולימפי לרגלי 'קיר השלום'? הצחקתם את אבירי הזיכרון המקצוענים. סרטים שחורים ייצוגיים על מדי הנבחרת הישראלית במצעד המשלחות? נעבעך, פושטי מדי, איש לא יראה. מילת-תודה שושואיסטית לאבטחה המוגברת על הישראלים מאחורי הקלעים? זאת הרי חובתם, זה מובן מאליו. אין כאן משהו שמצטלם ויכול להישלח במייל צ'יק צ'ק.
הו, האימפקט! הו, קוממיות אילמת!
אבל הרכנת-הראש הפרטית! איזה אימפקט! איזו סמליות! הרכנה מיניסטריאלית שכולה הנפת ראש! קוממיות אילמת! נתכנס נא באבלנו הדומם אל מול הגויים הערלים המבקשים לחגוג, אכול ושתה, כי מחר נתחרה או נמות. תהיתי אתמול באוזני חבריי לצפייה בטקס, אולי אני לא מספיק רגיש למראה המיצג. שמא גס ליבי בממלכתיות או בזכר הי"א. לעצמי עניתי - לא. ואחרי חיזוקים נוספים, החלטתי לכתוב.
העמידה הזאת של שרת התרבות הייתה הכול חוץ מממלכתית. הקצף הלאומי בזווית הפה, שכצפוי לא תועד במצלמות ה-HD של האירוע עצמו (במאי אנטישמי, ללא ספק, אולי אפילו וולשי), סימל בעיניי מעין יריקה פרטית ולא מאד מנומסת בפרצופו של הוועד האולימפי: חוסר נימוס בכסות של כבוד-עצמי, שבבסיס שלו דומה לחוסר הספורטיביות שמאפיין החרמה ערבית של תחרות מול ישראלים. בכלל, מדוע לא שרקה השרה בוז מהדהד בזמן נאום יו"ר הוועדה המארחת? מדוע לא פילסה דרך והגישה מכתב מחאה לידי המלכה שישבה במרחק שורות מעטות? ומה עם לפיד-אבל פרטי, צבוע שחור, שיעלה באש את תמונות מחבלי ספטמבר השחור? נאמר זאת בלשון המעטה, אין מדובר כאן בהחלטת או"ם המשווה את הציונות לגזענות, ואין זו הבמה לקרוע לגזרים נייר מול אולם מלא ערבים. וממילא, נתנסח בלשון עממית, חיים הרצוג את לא. והשנה איננה 1974.
היפר-ונטילציה לאומית
ההיפר-ונטילציה הזאת התעצמה בהתקדם האירוע ובעזרת התקשורת. משניפחה (ניפחנו) את עניין הדקה, הספציפית כל כך, שחסרה "לנו" בטקס הפתיחה, לא יכלו גם החברים בערוץ 1 להתעלם - שמא ייחשדו כמזלזלים בזכר החללים - והפקיעו לראשונה את המסך לשקופית זיכרון. הסאונד, כצפוי, המשיך להתנגן ברקע, והמוזיקה העולצת ליוותה בחוסר טעם את הקראת השמות העצובה. ובסופה - "נשתוק כעת שלושים שניות". לא דקה. שלושים שניות. אין לי שמץ של טענות אליהם, אני בטוח שיש בין חבריי בערוץ 1 גם מי שסבר שמדובר בשלושים שניות מיותרות, שלא עוזרות "לנו" לזכור את מינכן טוב יותר או להישבע לעצמנו שלעולם לא עוד.
עם הפנים קדימה, לספורט, נותר לצפות לראות איזו מחווה מופנמת-אך-מוחצנת תנקוט המיניסטרית כטוב ליבם של ספורטאינו במדליות, ואם יעלוץ הלב ותתנגן התקווה בפודיום זה או אחר. ואולי קיבלו המארגנים התרעה - יש כאן 'דיגניטארי' שאוהב לעלות על דוכנים במפתיע גם אם לא זכה בעצמו במדליה. BEWARE, יתדרך הבמאי הוולשי את הצלמים, שנית אתונה לא תחזור. טיבם של הישגי שרים, איש איש במשרדו, שהם נמוגים לעתים אל מול אימג' מקולקל אחד. נאחל לשרה קדנציה עתירת הישגים, שתדחק בארכיונים את האימג' המקולקל ההוא מ-2004, והאימג' של 2012 אתמול.
חיזוקים ברשת
אצטט את אחד המגיבים בפייסבוק: "למעשה, הצפנו כך לגויים באבחת-שתיקה את התפיסה הייחודית של 'היהודי הנודד' ו'הישראלי המתנחל' ביחד עם המושג 'שייכות למקום'. לא טוב לך כאן? אל תבואי בכלל. בבית, בנאדם יכול לשים רגליים על השולחן ולזרוק נעליים על העוזרת אם הפנלים לא נקיים מספיק. מה חבל שמבחינתנו, כל העולם הוא הסלון הפרטי שלנו".
אה - ובהצלחה, חברים, שם בלונדון! אנחנו אוהבים אתכם! תעשו חיים - ואם תראו פוליטיקאי ברחוב בלונדון, איך אומרים שם - LOOK LEFT!. זכר הי"א הוא של כולנו; העתיד שייך לכם, ורק לכם.