ועדת השרה גרמן לחיזוק הרפואה הציבורית בישראל קרובה לסיכום דיוניה, ובניגוד לועדת סל התרופות, הפרסומים אודות ועדת גרמן נותרו נחלתה של העתונות הכלכלית וספינים שונים של בעלי אינטרס.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
רבים מכתבי הבריאות נחשפו בחודשים האחרונים לתהליכים וחשפו שפע של עיוותים, ויכוחים, ופעולות תמוהות של בתי החולים הממשלתיים שהעידו על חולשות המערכת הציבורית. כולם מכוונים לצורך מיידי בהשלטת מרות של משרד הבריאות על בתי החולים.
מדינת ישראל מתברכת בסל בריאות מהנדיבים בעולם המערבי, אך בשירות ציבורי בינוני שאוהב - כמו כל מערכת גדולה - לייצר לעצמו הכנסות ולחלק אותן לצרכנים, החולים, בצורה לא יעילה. עם זאת, הוועדה תשגה אם תחשוש מלהתעמת בכל הכוח במספר תחומים שדורשים הכרעה חד-משמעית, ולא פשרה. השרה יעל גרמן ומנכ"ל המשרד פרופ' רוני גמזו הוכיחו במספר משברים כי הם אינם נרתעים מעימותים, אך זה יהיה מבחנם הגדול ביותר בקדנציה הנוכחית.
לקצוב את כהונת מנהלי בתי החולים הממשלתיים
יש בהם כאלה שידועים כחובבי ריב ומדון, ואחרים - אם לשפוט לפי רופאים שלהם - נוהגים בבית החולים שלהם כממלכה פרטית. מבלי לנקוב בשמות, מצב שבו רופאים חושש להתעמת עם "המלך שעושה כאן מה שבא לו", הוא מצב בעייתי, ועל כן יש לקצוב לאלתר את כהונת מנהלי בתי החולים הממשלתיים, בלי קשר לזהות וותק של מי מנושאי התפקיד הנוכחיים. אם קדנציה של רמטכ"ל מוגבלת ל-4 שנים, אין סיבה שמנהל בית חולים ייבחר דה-פקטו לעשור ומעלה.
מי שרוצה להמשיך בתפקיד, יתכבד נא ויזיע, ויתאמץ כדי לזכות מחדש באמון משרד הבריאות - ולא רק באמון מועצת המנהלים של בית החולים שלו, שלרוב מתפקדת כחותמת גומי. אם יזעק מי מהם כי 'הפוליטיקאים מתנכלים לתנאי הפנסיה שלו', וכי סגולותיו התרומיות מניבות לבית החולים תרומות שאין בילתן, אדרבא ואדרבא - ימונה אחר כבוד אותו מנכ"ל לנשיא בית החולים, ימשיך לגייס תרומות בעולם (אהבתם לנסיעות כאלה אינה חייבת להיפסק), יקבל את אותה המשכורת, ויפנה את כס הניהול השוטף לאחרים.
יש די והותר מנהלים טובים במערכת הבריאות שיכולים להיכנס לנעליים שלהם, להכניס רוח נעורים במוסדות ענקיים, ולתפור אותם מחדש למידותיהם של החולים. ראינו את החוליים הקיימים במערכת בשורה ארוכה של עימותים - על הדולות בחדרי הלידה, על שיטות החליבה בפועל של תיירי המרפא, על סדרי עדיפויות בבינוי ובפיתוח (מנחת מסוקים לאוליגרכים לא חייב להיות פרוייקט מועדף שנבנה במחשכים) ועוד. הגיע הזמן לנהל, במקום לריב ולרוץ להתבכיין בתקשורת.
תיירי מרפא
יש לאמור בבירור: ההנחיה להגביל את מספר תיירי המרפא בבתי החולים אינה מקויימת בפועל, ויעידו על כך רופאים בדרגי ביניים, בכמה בתי חולים, במחלקות אונקולוגיות ולא רק בהן. אין מה להכחיש: כן, יש חולים ישראלים שנשלחים לאישפוז יום או למחלקות הפנימיות מאחר שהמחלקה הטובה ביותר לצרכיהם מלאה בין היתר מאנשים מחו"ל. רופאים רבים מפחדים לשוחח על כך משום שהם יודעים כי בתיירי המרפא לא נוגעים - הם בבת עינה של ההנהלה. ואם הכסף של תיירי המרפא מעוור כך את עיניהם של מנהלי בתי חולים, תיאלץ המדינה לכפות עליהם לוותר עליו.
אינני קונה את התירוץ לפיו "ההכנסה מתייר המרפא מאפשרת לנו לקנות עוד מכשירי MRI" - צר לי, זה לא עומד במבחן המציאות. לכולם ברור שהכסף משמש לצרכים שוטפים אחרים, כמו צמצום גרעונות או משכורת לעוד רופא בכיר שמאיים לעזוב לבית חולים מתחרה. חיזוק הרפואה הציבורית פירושה הצגת תכנית מפורטת לציבור של מה תעשה בהכנסות מתיירות המרפא ובאיזה כסף. אגב - חיזוק הפריפריה, פירושה חלוקה גם של השלל הזה. אין זה מופרך לדרוש מבית חולים גדול מעשר מהכנסות תיירי המרפא שלו כדי לבנות בעזרתם מחלקה נוספת בפריפריה.
שכר הרופאים
מאבק הרופאים להסכם רב-שנתי היה מהמוצדקים ביותר, ערכית, תעסוקתית, וכספית, ותת-המאבק של המתמחים היה ראוי לא פחות. מבלי להטיל דופי, הגיע הזמן לומר במקביל כי שכרם של חלק מהרופאים הבכירים במערכת הציבורית נסק לרמות מגוחכות. אינני מתכוון למענקים הראויים לרופאים הצעירים, בפריפריה ובמקצועות שבמצוקה, אלא לאותה קבוצה מצומצמת שבראשה תמיד אותו מנתח לב מצויין בסורוקה שמככב מדי שנה בראש טבלת שיאני השכר.
עיני לא צרה בו, וברור כי מאחוריו רבים אחרים שנסתרים מהטבלה מסיבות חשבונאיות שונות. הייתי מציע להכפיף לפיקוח משרד הבריאות את שיטת המשכורות המפוצלת והקלוקלת המשתמשת בתאגידי הבריאות וקרנות המחקר, ברם ברור כי זאת דרישה לא ישימה. במקום זאת הייתי מחייב כל מנהל של כל בית חולים לפרסם את סך כל המשכורת שהוא משלם לרופאים בכוכבים שלו, בלי חוכמות, כדי להבין כמה משלמת המערכת הציבורית ב-א-מ-ת, וישפוט הציבור אם ראוי הדבר בעיניו.
הדלת לפרקטיקה הפרטית פתוחה בפני כל הכוכבים, וצריך לקבוע גבול מציאותי להוצאה הציבורית. כמו בכל מערכת גדולה - חלק מהחשש של המנהלים לשמר את הכוכבים שלהם מונע יותר משיקולי אגו מאשר משיקולים מקצועיים. למעט "פול טיימרים" בודדים, ניידות של מנתחים כוכבים בין בתי חולים ציבוריים תהיה טובה למערכת ותשמור על פרופורציות. אם יתברר כי מנתח X מקבל 3 מיליון שקל בשנה מבית חולים אחד עבור סך כל עבודתו, יוכל משרד הבריאות לדרוש מהמנהל שלו דין וחשבון מפורט על ביצועים מול עלויות.
BACK TO BASICS
מערך התורים לפרוצדורות רפואיות פשוטות בבתי החולים הפך לבדיחה. ניתוח קילה או הסרת ציסטה מתומחר נמוך ולא משתלם למערכת, ועל כן ניאלץ להמתין אליו חודשים ארוכים או שנים, אף שזכותנו לבצע גם ניתוחים כאלה בבית החולים מכוח סל הבריאות הממלכתי. התוצאה היא שאנו נדחקים אל שימוש בביטוחים המשלימים - והם, בתורם, הופכים לגרעוניים ונאלצים או להעלות את הפרמיות או לצמצם את הכיסוי - ולדחוק אותנו עוד אל הביטוחים הפרטיים.
זה תהליך דומינו עצוב שמסמל כמה קצרה השמיכה הזאת. אבל אין להפקיר את כפות הרגלים הרועדות מקור, רק כדי שיהיה במה לכסות את הראש. משרד הבריאות צריך להיכנס לעומק מערך התחייבתם בהסכם הרופאים להוסיף אלף מיטות במחלקות הפנימיות? עשו זאת! אל תחכו. הגדירו זאת יעד לאומי בישיבת ממשלה, ותוציאו מכרזים לדרך.
כפי שסל התרופות הוא מהנדיבים במערב, מכוח החלטת ממשלה שהגדירה לו מנגנון הגדלה רב-שנתי, כך יש להגדיר תקנים חדשים ונדיבים של יחס מיטות לכל אלף תושבים בחלקים השונים של המדינה. כך גם לגבי הסגל הסיעודי - אם קשה למלא את התקנים הקיימים לאחיות, על אף השיפור בשכרן, יש לעודד בתמריצים מיוחדים את ההרשמה לבתי הספר לאחיות.
שר"פ הדסה ושר"פ בכלל
עם כל הכבוד להתכתשות בין ועד העובדים של הדסה להנהלה, אלה רעשים שמכסים על העיקר: שר"פ הדסה נכשל. לא צריך מכבסת מילים על איכות הרפואה שם, אפשר גם להצדיע לה ובו זמנית להודות כי השר"פ ממלא באופן לא מידתי את כיסיהם של רופאים בכירים, מקטין את זמינות התורים במסלול הציבורי לכלל החולים, ותורם לגירעון הענקי שהדסה נמצא בו. צריך להפסיק.
אם מציעים לרופא-כוכב לעבור לחוזה של "רופא ציבורי בלבד במשרה מלאה" במשכורת של 60-80 אלף שח, והוא מסרב כי לדעתו הוא שווה יותר, תואיל הנהלת הדסה ותראה לו את הדלת החוצה. יבואו מנתחי עיניים טובים לא פחות. כישלון שר"פ הדסה הוא דוגמא שצריכה לעמוד לנגד עינינו בבואנו לשקול את התרת השר"פ בתל השומר, ברמב"ם, ובאיכילוב.
אם אנחנו לא יודעים להפריד בין הפרטי לציבורי, על הרגולטור לכפות זאת, לאסור את כל ההתחכמויות, ולשלוח את מי שידם משגת אל מסלול ניתוחי מלא בבתי החולים הפרטיים - ולא אל משמרת שניה בבתי החולים הממשלתיים.
לשים לב לקטנות
תמורת כל הנ"ל, ייתבקשו, כנראה, גם האזרחים לתרום את חלקם למאמץ, בצורת העלאה זעירה של מס הבריאות הנגבה דרך המעסיק. זה לא יהיה סוף העולם, בהינתן ביטול גזירות המס האחרות שתוכננו בשנה האחרונה. אבל הציבור מצפה לתמורה בעד כל אגורה נוספת, ואין בדעתו לוותר גם על הקטנות: חיזוק הרפואה הציבורית פירושה גם לפקח על המחיר המירבי של החניונים בבתי החולים. וגם על מחיר הקפה והממתקים במכונה, שידם של משפחות המאושפזים, רבות מהן קשות-יום, אינה משגת. וגם על מחיר הפרחים בחנות שבמרכז המסחרי הקטן שבתוך בית החולים.
כל בעל חנות כזאת יספר לכם על דמי הזיכיון האסטרונומיים שגובים ממנו בתי החולים, בידיעה שהוא יגלגל את העלויות על הצרכנים. יש בכך לעג לרש מטעם הנהלות בתי החולים, וזה עצוב. החנייה והבונבוניירה הן מקום של חמלה, לא מנוע צמיחה ולא קופה קטנה לצמצום לגרעונות. ואת הדיון על איכות האוכל במחלקות האישפוז, נשאיר ליום אחר: אם תצליח ועדת גרמן לחזק את הרפואה הציבורית בכל האמור לעיל, גם הקציצה הדלוחה ביותר תהיה טעימה יותר, באשפוז הבא.