שני תפקידים היסטוריים היו לאריק איינשטיין. את שניהם הוא ביצע באופן מופתי. הראשון היה תפקיד המפתח שלו בהולדתו של הרוק הישראלי. כשאיינשטיין התגייס למחזור השני של להקת הנח"ל, בשנת 1957, הרוקנרול היה בארץ בגדר שמועה לכל היותר. כשהוא השתחרר, וגמר לעשות את בצל ירוק וגשר הירקון והתבסס כזמר מוערך, כבר היו הביטלס, והסטונס, והעולם התחיל להשתנות במהירות, והשמועות כבר התחילו לחדור בעקשנות את מחסום האקורדיונים אל מדינת ישראל הצעירה והעסוקה בדברים אחרים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
סצינת להקות הקצב התחילה, עם להקות מצליחות יותר (שהגיעו בסוף לתקליט) וגם מצליחות פחות (שלא הקליטו, כמעט לא השאירו עקבות היסטוריים, ורק בשנה-שנתיים האחרונות מתחילות לקבל הכרה). זאת הקהילה שנראית בסצינה הפותחת את הסרט "מציצים"; הופעות במועדונים של רמלה ובמועדונים של אזור רחוב המסגר בתל אביב. אבל תרבות מחתרת כזאת הייתה צריכה מישהו שימשוך אותה משם אל המיינסטרים. אריק איינשטיין היה אחד הדמויות העיקריות שנטלו על עצמם את התפקיד ההיסטורי הזה.
האימוץ שלו את הצ'רצ'ילים, את הסאונד שלהם, את העיבודים שלהם, את ההעדפות המוסיקליות שלהם; זאת הייתה נקודה מכרעת במעבר של הרוק הישראלי אל הלייבלים הגדולים, ואל האפשרות שפעם יהיה פה רוק ישראלי. דבר דומה קרה לענקי הבלוז. אנשים כמו אלברט קינג ואלברט קולינס וגם קודמים להם, כמו רוברט ג'ונסון, נשארו ידועים רק למביני דבר. הרולינג סטונס בנו עליהם קריירה, אבל הם לא היו מוכרים מספיק בציבור הרחב.
היה צריך את אריק קלפטון, למשל, בשביל להנגיש את רוברט ג'ונסון ולהביא אותו למודעות. היה צריך את סטיבי ריי ווהן בשביל להגיד לאמריקה, אתם חושבים שאני גיטריסט ענק? בואו אני אספר לכם ממי למדתי את כל מה שאני יודע. ואז הוא העלה לבמה את אלברט קינג. אריק איינשטיין האציל מהמוניטין שלו, מהכריזמה, מנקודת הזינוק המדהימה
שלו כיוצא להקת הנח"ל (לא יכולת לחלום על התחלה יותר טובה באותם ימים), מהפופולריות שלו, על חלוצי הרוקנרול. ביחד הם הוציאו את "פוזי", תקליט הרוק הישראלי הראשון, בשנת 1969, ושינה את מהלך ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית. אין ילד היום שמחבר גיטרה לדיסטורשן ושר משהו בעברית, שלא חייב משהו לאריק איינשטיין - גם אם הוא לא שמע צליל אחד של אריק איינשטיין בחייו.
לפני ארבעים שנה קיבל על עצמו אריק איינשטיין את התפקיד ההיסטורי השני שלו: שימור מורשת הזמר העברי של שנות השלושים והארבעים. סידרה של ארבעה אלבומים מופתיים, שבהם בחר את השירים שהוא אוהב, ושר אותם הכי יפה שהוא יודע. הוא נתן להם לגיטימציה גם בעיני דור של רוקיסטים חדשים שלא חשבו הרבה דברים חיוביים על השירים האלה שההורים שלהם (ואחר כך הסבים שלהם) אהבו. הבחירות שהוא עשה, איזה שירים לבצע, ישפיעו לתמיד על הדרך שבה אנחנו נכיר את העשורים האלה. וכל זה לפני שבכלל דיברנו על השירה שלו.