גלעד,
כמעט שבועיים ימים חלפו מאז עזבנו, אבא, אני ויואל, את מצפה הילה כדי לשבת אתך באוהל. אוהל שכולו געגועים, אוהל שכולו אהבה של אנשים, אוהל שכולו אתה ואני.
והאוהל ניצב לו בקרן רחוב בשכונה יפה בירושלים. הרי תדע, בני, שהעיר הזו, יש בה משהו מיוחד, יש בה מן אווירה של קדושה. עצב ושמחה נמהלים אל בין סמטאות בתי אבנים. לא הרחק הכותל וזיכרונות של עם.
ואתה עמי, באוהל מלא מתמונותיך. פניך מביטות בי מכל פינה באוהל הקטן בעיר המיוחדת כל כך.
המונים הגיעו להציץ מבעד לפתח האוהל, ללחוץ את ידי העייפה, להגיד מילה אחת טובה. המונים באו מכל קצוות הארץ, מנסים לדבר אליך , מבעד לעיני הרטובות משהו.
הבן של עם ישראל
ואתה, בני שלי, הפכת להיות הבן של עם ישראל. עם שלם מדבר עליך, חושב עליך, דואג לך. אבל אתה, בני שלי, הבן שחסר לי, כמו ניטל ממני חלק מתוך לבי, חלק מגופי. ואתה חי, אני יודעת. אתה חי שם בביב השחור של הגרועים שבין אויבינו.
אתה חי. ודאי מעביר בראשך תמונות, אולי חולם, סופר את הרגעים, חושב על מה ולמה. אתה חי, ואני איני יכולה להיות לידך. לחוש אותך, לחבק אותך. לדעת מה איתך, בן יקר שלי.
פה מדברים על אסטרטגיות, על הרתעה, על מחירים ועל עסקאות. ואתה ממש יקר. אומרים שהמחיר כה כבד. אתה פשוט יקר מדי. קשה לשלם עבורך.
מישהו אמר שהצילו את כבוד המדינה. הראו להם שאנחנו חזקים. הראו להם שאנחנו לא נכנעים. ואתה חי ואני כבר לא כל כך חזקה.
אביבה שליט, אמו של החייל החטוף, עזבה הלילה את מאהל המחאה בי-ם יחד עם בני משפחתה, וחזרה לביתה במצפה הילה