פסח הוא אחד משני החגים החשובים בלוח השנה היהודי, לתפיסתי. פסח וסוכות, אלה השניים. שניהם מעבירים מסר דומה מהתקופה שאבות אבותינו חזרו ממצרים הביתה. שניהם אומרים: אבותיך היו מהגרי עבודה, מבקשי מקלט, שברחו מאזור מוכה רעב ורצו קצת אוכל, קצת עבודה. בשניהם דאגה המסורת שלא נשכח את זה.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אילן לוקאץ'
בסוכות המסורת מבקשת מאיתנו להרגיש הומלסים למשך שבוע, ויש מפרט ארכיטקטוני מדויק שעובר מדור לדור. המפרט הזה דואג שתרגיש מה זה להיות פליט בלי גג על הראש, כמו סודני ששוכב בגינת לוינסקי על קרטון מקופל. במשך שבוע אתה אמור להרגיש על בשרך קצת מזה, משהו קטן.
בפסח זאת לא ארכיטקטורה אלא קולינריה. קיבלנו מאבותינו מתכון מדויק של איך לקלקל פיתה - מתכון שמסביר איך לייצר בדיוק את הקרקר המקולקל שיצא לאבותינו הפליטים כשברחו ממצרים, ובמשך שבוע יש לנו הזדמנות להרגיש ממש את הטעם המדויק של לברוח באמצע הלילה. בפסח אתה אמור לטעום מצה ולספר לילדים שלך איך אבותיהם היו פליטים שחצו את מדבר סיני, קצת כמו האריתריאים של היום רק בכיוון ההפוך, אבל מאותן סיבות. שם במצרים התעללו בהם והפכו אותם לעבדים. ואתם ילדים, תזכרו לא להתנהג ככה לעולם בעצמכם.
זה מה שאומר המתכון של המצה, זה המאסטר שף של האנושות. ואז באו כל מיני חכמולוגים: רגע, אבל קמח תפוחי אדמה זה בסדר, ואפשר להכין נגיד בראוניז בקמח תפוחי אדמה. אתם מכירים את זה - זה טעים. אבל זה לא כשר. זה לא כשר כי אין לזה טעם של בריחה באמצע הלילה.
אני באופן אישי מפוצץ את הפריזר בפיתות לפני פסח. אבל אני מביא גם קרטון סמלי של מצות. לדעתי, אצלנו מקיימים את המצווה בהידור מהודר. בטח יותר ממי שאוכל בראוניז מקמח תפוחי אדמה וחושב שסידר מישהו.