מיד אחרי הקטיושה הראשונה שנפלה ביישוב שלומי כבר הייתי בדרכי לצפון. עוד לא ידענו שיקראו לזה מלחמה. אחר כך נתבקשתי להישאר בנהריה ולסקר את העורף. גם שם אף אחד עוד לא הבין שמדובר במלחמה.
בבוקרו של היום שלמחרת יצאתי לרחוב הגעתון בנהריה, שנחשב לרחוב ראשי ואמור להיות סואן בשעות הבוקר. בעודי יוצאת מפתח בית המלון שמעתי שריקה חדה מעל ראשי, ומיד אחריה שריקה נוספת שבסופן נחתה קטיושה במרחק של מאה מטרים ממני. זה היה הטיל הראשון שנפל בנהריה.
זכוכיות התנפצו לכל עבר, אזעקות של רכבים החלו לפעול ואחרי מספר שניות אזרחים החלו לרוץ לכיוון הנפילה. תוך דקות ספורות הגיעו האמבולנסים לפנות את מי שנפצע, ומאותו רגע היה כבר ברור - זו מלחמה אמיתית.
אכזבה מהמערכת
לצערי, ברוב ימי המלחמה חשתי תחושה עמוקה של אכזבה מתפקודם של פיקוד העורף והרשויות שלא הטיבו לטפל כראוי באזרחים. יום אחרי יום הייתי עדה לחוסר המנהיגות, לחוסר האחריות ולסרבול של המערכות. אך יותר מכל נעצבתי לגלות שחוסר חלוקת הוראות ברורות לאזרחים כיצד לנהוג - עלתה בסופו של דבר בחיי אדם.
את המחיר שילמו הזקנים והקשישים שהמתינו זמן רב מדי במקלטים עד שמישהו נזכר לארגן עבורם מנות של מזון וציוד. את הריק הזה מילאו עשרות מתנדבים נפלאים מהמרכז שסיכנו את עצמם יום יום כדי לעזור לתושבים בצפת, בנהריה ובחיפה.
חוויה אחת זכורה לי במיוחד מאותו יום שבו ליוותי במשך יום שלם תושבי בניין אחד בנהריה. יותר מהכל תישאר עימי התחושה שנוצרה בין המשפחות, ברגעים אלו הבנתי שבעת סכנה כלום לא חשוב מלבד האחווה.
נלמדו הלקחים
אני זוכרת את התחושה המוזרה לחזור הביתה פעם ביומיים, לראות את תנועה ברחובות, להיות עם ילדים בבריכה ולנסות להתרגל לתחושה של ביטחון, שפה לא יכול ליפול טיל בכל רגע נתון.
במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הייתי באשקלון ובבאר שבע. גם אז נאלצו התושבים לשהות זמן רב במקלטים, אבל נראה כי לקחי מלחמת לבנון השנייה ניכרו. העובדה שכל תושב ידע כיצד עליו לנהוג בשעת ירי טילים הביאה לכך ששילמנו בפחות קורבנות בנפש וחייהם של רבים ניצלו.
הווידאופדיה: מלחמת לבנון השנייה