אתמול נפתח עמוד פייסבוק תחת השם המרנין "עם היפות שלי באושוויץ". בני נוער שנמצאים במסעות לפולין למחנות ההשמדה מעלים אליו צילומים שלהם משם, עם כיתובים כמו "עם היפות שלי בין הקברים", או "כי את הכי יפה על הר אפר", או "הטיפ היומי שלכם מנסיכת קרקוב", וכולם מתהפכים על הילדים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אני אגיד שוב את מה שאני אומר כבר הרבה שנים. הילדים לא אשמים. אשמות הנסיעות האלה לאושוויץ. לי, בתור בן אדם מבוגר בן 52 שאמא שלו הייתה ניצולת שואה, לי קשה עם אושוויץ. אז איך זה בשביל ילד בן 17, לדעתכם?
נתחיל עם המטרה. המטרה היא לא הנחלת השואה. ילדים לומדים על המהפכה הצרפתית ולא לוקחים אותם לצרפת, והם לומדים על הגיאוגרפיה של הגליל התחתון ולא לוקחים אותם לגליל התחתון, והם לומדים על מרד בר כוכבא ולא לוקחים אותם לכפר בתיר, שהיה ביתר ושם נשפכו נהרות דם, והוא הרבה יותר קרוב מאשר אושוויץ. ובכל זאת לא לוקחים, אבל לאושוויץ כן. בגלל שמה כבר ייצא למדינה מהנחלת מרד בר כוכבא. בגלל שלנסיעות לפולין יש מטרה אחת, והיא פוליטית אידיאולוגית.
לוקחים לשם בני נוער בשביל שיעמדו ויבכו על אדמת אושוויץ-בירקנאו, ויחבקו אחד את השני ויישבעו שלעולם לא עוד. ואחר כך הם יחזרו לארץ עם הצלקת המבוקרת הזאת, ויגדלו להיות מצביעים לצד הנכון, וחיילים עם אצבע יהודית גאה על ההדק, כי עכשיו יש לנו צבא ויש לנו נשק ויש פרסומים זרים. והמדינה רוצה להטביע להם את זה במוח, אבל לא מוכנה לשלם את העלות, אז זה נופל על ההורים. וזה עוד יותר בעייתי.
הילדים הם ילדים
אבל הילדים, מה לעשות, הם ילדים. בשביל חלק מהם זאת נסיעה ראשונה לחוץ לארץ, וזה מרגש אותם נורא, והם בכלל בגיל של ההורמונים, והורמונים יותר חזקים מהר האפר, ככה זה. ביולוגיה. והמורים לא מצליחים להשתלט על שטף ההורמונים, זאת משימה אבודה מראש. וחלק מהילדים, אני לא אכנס פה לאחוזים אבל זה לא מעט, יוצאים שם לבלות, ושותים הרבה אלכוהול.
ואיך לא ישתו אלכוהול, אני שואל אתכם. איך לא ישתו. מה יציל אותם מהבלבול הזה, בין השמחה הגדולה של הטיסה הכיתתית לאירופה, לבין העצב האינסופי של אושוויץ. יותר קל לי להבין ילד ששותה אלכוהול בשביל להתמודד עם זה, מאשר ילד שעובר את זה בלי.
הילדים הם דווקא בסדר גמור. החלק הבריא אצלם בראש מתנגד לאינדוקטרינציה, הגוף שלהם זועק נגד הצלקת שעומדים להטביע בהם במצוות המדינה. הציניות שלהם בריאה יותר וטהורה יותר מכל הכוונות של מי ששולח אותם לשם כדי שיבכו ויחזרו הביתה תואמי ספיר סבח.
בדור שלי, שלא טס למחנות ההשמדה עם הכיתה, הייתה הרבה יותר הבנה של השואה מאשר אצל הנוער היום. אצלנו לא היה שום צורך לעמוד על הפסים ולבכות, בטח לא בגיל 17. והילדים של היום, הם בסדר גמור. הם רואים את הציניות, הם מבינים את הציניות והם מגיבים בציניות. הגיע הזמן שמישהו יבין את הקריאה שלהם ויעשה עם זה משהו.