לואי ואן חאל, מאמן נבחרת הולנד, ביצע אתמול מהלך שהכניס את העולם לסחרור של קלישאות. האם המהלך היה גאוני, או שמא אלוהי; גלקטי, מכונן או אולי נשגב, זה עדיין לא נקבע סופית, אבל בכל מקרה ראוי לשקול מינוי של ואן חאל ליורשם של איינשטיין ולייבניץ גם יחד, וכשאני אומר איינשטיין, אני מתכוון גם לאלברט, גם למאיר וגם לאריק איינשטיין; עד כדי כך המהלך היה גאוני, בלתי-נתפס, ואולי אפילו משיחי.
המאמן ההולנדי הרי ידע שהנבחרת שלו ופנדלים זה כמו תלמידי ישראל והמיצ"ב בהבנת הנקרא, ולכן הוא הכין מראש את שוער המישנה של הנבחרת למצב של פנדלים.
השוער למד את הבועטים של קוסטה ריקה אחד-אחד, וחיכה. וכשהתברר שגם ההארכה לא הספיקה והמשחק אכן נכנס לפנדלים, המאמן הוציא את השוער הראשון, שהיה מותש אחרי שעתיים של עמידה בשער, והכניס כמחליף את טים קרול, זה השוער שהתמקצע בפנדלים מרגלי נבחרת קוסטה ריקה. וטים קרול אכן עצר שניים מהם, ושלח את האוראנז' לחצי הגמר מול ארגנטינה.
וזה היה רעיון כל כך מעולה, שחבל סתם להשאיר אותו על הדשא של הארנה פונטה נובה.
ישראל והפלסטינים בשלב הפנדלים
הנה, גם אנחנו נמצאים עכשיו בשלב הפנדלים. אנחנו והפלסטינים מחליפים בעיטות עונשין, כל אחד בתורו שולח טיל לראש של השני. רצח שלי דדון, רקע לאומני. חטיפה ורצח שלושת תלמידי הישיבה, לאומני. שריפה בחיים של נער פלסטיני, לאומני. קסאמים מהרצועה, טרור. בעיטות של מג"בניקים לראש של הבן-דוד של הנער מהמשפט הקודם, גול עצמי.
זה הזמן לעשות את מה שעשה המאמן ואן חאל: להעלות מהספסל מישהו שהתמחה בעצירת בעיטות כאלה. אני לא אגיד מי, תחשבו לבד, אבל יש אצלנו אנשים שמתמחים בטילים לחיבורים, ויש אנשים אחרים שיודעים לעצור כדורים. זה הזמן להעלות אותם מהספסל.