ריבוי הדיווחים על עסקת שליט המתגבשת בימים האחרונים עושה כבר סחרחורת. לא רק לאזרח הפשוט בישראל או בעזה, שבסך הכל רוצה לדעת מה קורה עם החייל החטוף או עם בן הדוד שיושב בבית הכלא - כי אם גם לעורכי החדשות של כלי התקשורת הערביים.
הדחף לפרסם ידיעה בנושא העסקה, מדי יום ביומו, הפך להיות "הבהלה לזהב" של עורכי המהדורות והעיתונים בעולם הערבי. לפעמים נראה כי ב"לוח המטלות" המונח בפניהם מדי יום, עליהם לסמן "וי" ליד הקטגוריה הנושאת את שמו של החייל החטוף. שתהיה ידיעה, מה זה חשוב מה תוכנה.
על מנת לדון מדי יום בעסקה, ולהשאירה בכותרות, יש צורך ממשי במציאת מקורות "המקורבים לעסקה", או "הבקיאים בפרטיה", על מנת לשכנע את הצופה או הגולש כי המידע אכן אמין. אבל מה עושים כשאפילו ארגון כמו החמאס מסרב לספק פרטים אודות התנהלות המגעים - כיאה להבטחתו למתווך הגרמני?
קשה לתפוס את זה כאן, אבל במיליציית הפושטקים והפרחחים שהוקמה ב-1987, התחילו לפעול קצת בהיגיון. החודש מלאו לארגון 22 שנה להיווסדו, ואם נצא לרגע מהממלכתיות האוחזת בנו בכל הקשור להתייחסות אליו - קשה להתעלם מההישגים המרשימים שהוא רשם בזירה הפנים-פלסטינית. מבלי להתייחס למידת כשירותם, ראוי לראות בארגון היום כגוף האחראי לשלומם של יותר ממיליון וחצי פלסטינים.
מציאות בלתי אפשרית
גם ה"פרחחים הירוקים" הבינו, שכדי לשלוט צריך לנהוג - ולו במעט - בדיפלומטיה חכמה. וכשזה מגיע לזירה הבינלאומית, יש לומר, חמאס משחק לפי הכללים. התנהלותו התקשורתית של הארגון בכל הנוגע לעסקת שליט היא דוגמא מובהקת לכך: עמידה באחד מהתנאים הבסיסיים לכניסתו של המתווך הגרמני למשא ומתן - שמירה על שקט בתקשורת בכל הנוגע לעסקה.
מספר מצומצם מאוד של בכירים בארגון באמת יודעים כיצד מתנהלת הפרשה. אליהם מצטרף מספר מצומצם עוד יותר של גורמים, היודעים מה עובר על גלעד ברגע זה. לא אחת אף פורסם כי חוטפיו של שליט הפכו בעצמם לשבויים בשלוש וחצי השנים האחרונות - בגלל אמצעי הביטחון והזהירות שמכתיב ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, אחמד אל-ג'עברי, בכל הנוגע לגלעד שליט.
העובדה הזו, לצד אותה "בהלה לזהב" שהזכרתי קודם לכן, יוצרת מצב בלתי אפשרי. מחד, יש צורך עז לספק אינפורמציה - ומאידך אין הרבה גורמים שיכולים לספק אותה, וגם מי שכן יכול לעשות זאת, גזר על עצמו שתיקה. מה עושים במקרה הזה? פונים ל"גורמים" שכן יכולים לעשות זאת.
הפקיד שהפך לבכיר
בתהליך הזה, הנובע מהדרישה לספק את "הידיעה היומית" על שליט, מוקפצים לפתע כמה פעילי חמאס לדרגת "בכירים" או "מקורבים", כדי לספק את המידע הדרוש. לפתע, כל חבר בלשכה המדינית של הארגון בדמשק הופך ל"גורם המקורב לעסקה", וכל דובר קיקיוני בעזה הופך ל"בכיר המעורה בפרטי העסקה". וזאת - רק כדי להכשיר את האמרות היוצאות מפיו לכותרת הבאה, לסקופ הבא ולחדשה שלא פורסמה עד כה.
ככה עושים חדשות כשאין חדשות. פעיל בזרוע הצבאית הופך למפקד, פקיד מצרי הופך לבכיר. כל מטאטא יורה. והתקשורת, שבעקיפין גורמת למצב הזה - ניזונה ממנו ויוצרת מעגל אין סופי של דיסאינפורמציה. היא זו שמלכתחילה הביאה את אותו "בכיר" לראיון - כי אף אחד אחר לא מוכן לדבר, והיא גם זו שעושה מאוחר יותר מדבריו לכותרת.
וכאן רק מתחילה הסחרחורת. במצב הזה, בו גורמים שלא באמת מבינים מדברים, לפתע גם נזרקים לאוויר כל מיני מספרים, ונתונים לא נכונים. יום אחד זה ויכוח על אסיר אחד - ולמחרת, זה 11; יום אחד ברגותי ברשימה, וביום שלאחריו הוא כבר לא; בוקר אחד "שליט יועבר לגבול תוך שעות" ושעות לאחר מכן "דרוש עוד זמן רב לביצוע העסקה". גיבוב של אינפורמציה שמבלבל את האזרח הקטן, שבסך הכל רוצה שלא ירמו אותו. שיגידו לו את האמת.
לא מגיע לנו יותר?
אז למה כן להאמין? מי כן אומר אמת? בסחרחורת הדיסאינפורמציה הזו, התשובות לשאלות האלה קשות. אם בעבר עוד הייתי יכול להצביע על מספר כלי תקשורת ערביים כמהימנים, הרי שבעניין שליט גם את הקרדיט הזה הם איבדו אצלי.
הבעיה היא שבישראל ישנם לא מעט גופי תקשורת - רובם אלקטרוניים, המאמצים את ה"מדיניות הערבית" בסוגיה. השבוע פתחתי את אחד מאתרי האינטרנט וקראתי את הכותרת הבאה: "דיווח: ישראל מסרבת לשחרר בעסקה אסירים כבדים מטעמי ביטחון". על פניו, עוד כותרת בנושא העסקה. אבקש את קוראי השורות הללו לחזור ולקרוא את הכותרת הזו פעם נוספת. "ישראל מסרבת לשחרר...מטעמי ביטחון".
ואני שואל את עצמי: האם קיימת סיבה אחרת שבגינה תסרב ישראל לשחרר אסירים כבדים? העיקר שיש עוד ידיעה בנושא, העיקר שיהיו עוד גולשים שהיא "תגרה" אותם להיכנס אליה. אך את התקשורת הישראלית אני "מזכה" במקרה הזה, לפחות חלקית, בשל ההישענות על אותם "בכירים ערביים" שהזכרתי מעלה.
מיום חטיפתו של גלעד שליט, איני מפסיק לעקוב אחר התנהלות המגעים לשחרורו. לציבור הישראלי, שתומך ברובו בתשלום המחיר היקר בעבור השבת הבן היקר למשפחתו, מגיע לדעת מה באמת קורה איתו. אך לתקשורת קשה לומר לו. קשה לה לספר לו מה באמת מתנהל בשיחות. ובמקום להודות ב"תבוסה", היא רק מחפשת מקורות שיספקו חצאי אמיתות, אם לא פחות מכך. ואני תוהה: האם ב"עידן האינפורמציה" בו אנו נמצאים - לא מגיע לנו יותר?
הכותב הוא ראש דסק ערבים בחדשות 2 באינטרנט