בנימין נתניהו תואר בוושינגטון בשמונה השנים האחרונות כסרבן סדרתי – "דובי לא-לא". על כמעט כל דבר שרצו ממנו בארצות הברית, הוא אמר לא: רצו ממנו הקפאת בנייה – אמר לא. אמרו לו 'בוא נלך למדינה פלסטינית' והוא אמר לא. הוא גרר ומשך, הוא הסכים לבסוף להקפאת בנייה, הוא תמרן, אבל בגדול הוא הצטייר גם בוושינגטון על ידי ממשל אובמה וגם בעולם כ"דובי לא לא". אבל עכשיו נתניהו עובר מהפך.
יש נשיא חדש בבית הלבן, יש ציפיות גדולות מהימין, יש לחץ של נפתלי בנט ואיילת שקד שושחים אותו בשמן זית ממשק אחיה בשטחים וביין מבנימין: הם אומרים לו 'אתה גדול ראש הממשלה, יש לך כישורים דיפלומטיים אדירים, אתה יכול לשכנע את טראמפ ולהגיד לו די, גמרנו עם הניסוי הכושל הזה של המדינה הפלסטינית – תעשה פניית פרסה, תנצל את הרגע ההיסטורי ותגיד זהו, נגמר, אין פלסטין. תהיה סרבן, תסרב, עכשיו אתה יכול'.
אבל נתניהו בשלב הזה עובר מתפקיד הסרבן הסדרתי למדיניות שאריאל שרון קרא לה "כן, אבל" – נתניהו אומר שהדרך לשנות את המצב המדיני היא לא באמצעות פניית פרסה חדה, לא באמצעות מהלך שבו כל העולם יאשים את ישראל בהכשלת התהליך, בצביעות ובשקר מתמשך ויגיד "הנה, סוף סוף הוכח שישראל רימתה אותנו כל השנים כשאמרה שהיא רוצה באמת פתרון דיפלומטי עם הפלסטינים".
לכן, נתניהו רוצה להגיד לטראמפ שהוא מוכן למשא ומתן, נשאר באותו נתיב ומוכן לממש את חזון ההפרדה מהפלסטינים, אבל - ופה האבל הגדול – מה שהוא מציע בפועל לפלסטינים זה לא מדינה.
כשנתניהו אומר שהתנאים הם הכרה במדינה יהודית שהפלסטינים מסרבים באופן עיקש ושבכל הסדר צה"ל יישאר בכל השטח, הוא למעשה אומר שזו מדינה ללא מדינה. נתניהו קורא לזה "מדינה מינוס", בנט קורא לזה "אוטונומיה על סטרואידים" - וההבדל ביניהם לא מאוד גדול.
לכן נתניהו אומר: בואו נלך עם טראמפ, נדבר איתו על הסדר אזורי עם המדינות הסוניות, סעודיה, מצרים - הוא יווכח בעצמו בסרבנותם של הפלסטינים, הוא יבין לבד שאי אפשר להגיע איתם להסדר, הוא יבין שהם לא יכולים לוותר על הדבר המרכזי שזה הכרה בזכותו של העם היהודי להתקיים במדינה עצמאית לצידם. זה הראש של נתניהו – לכן הוא אמר "אני אנווט", והתכוון בכך להגיד לאחרים "אני אנווט, ואל תחתרו תחתיי כי יש לזה מחיר".
לפגישה הזו עם טראמפ נתניהו מגיע מתוך הבנה שאין עוד אפשרות ללחוץ על הנשיא הזה – אם טראמפ הידיד, האוהב, הרפובליקני וה"שולף" יחליט שהוא הולך על חזון שמנוגד למה שחושבים במרכז הליכוד או בבית היהודי לא יהיה איך ללחוץ עליו, לא יהיה למי ללכת. הוא חושש מהאופי ההפכפך של טראמפ ולכן הוא אמר שצריך לקחת בחשבון את אופיו ואישיותו, ובזה הוא כנראה צודק.