בקרב בין האמנים לשרת התרבות והספורט מירי רגב, שהגיע לשיא חדש עם פרסום דבריה על "האמנים כפויי הטובה" והמחאה נגדה בפרסי התיאטרון, יש בלבול מושגי ובלבול בנוגע לסמכויות. הסערה הזו כוללת בתוכה למעשה שתי סוגיות נפרדות - חופש אמנות ומימון ציבורי.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
כאשר יש מחזה על מחבל ערבי שרצח חייל זה מקומם מאוד, וכך גם מחזה או סרט על רוצח יהודי של ראש ממשלה - שניהם מקוממים אבל מותרים. המבחן האמיתי של השרה הוא בהגדלת התקציב: היא רוצה לשנות קריטריונים? עליה לעשות זאת על ידי שינוי הרכב הוועדה בהמשך.
חופש האמנות והתקציב המגיע לאמנות מוגנים על ידי החוק ובג"ץ - נראה שלא רגב ולא האמנים מבינים את זה בשלב זה. האמנים הכינו לה קבלת פנים מביכה, מבישה, לא מכובדת ולא חכמה: גם תקציבם של גופי התרבות מוגן וגם החופש האמנותי, וכאשר הם יוצאים כנגד השרה הם בסך הכל מחזקים אותה מבחינה פוליטית. הרי השרה רגב רוצה בסך הכל להצליח בתפקידה, ורוב הפוליטיקאים הם בפועל יותר קרייריסטים מאידיאליסטים.
השרה צריכה להבין את הגדרות התפקיד - השר לביטחון פנים לא קובע את מי ואיך לחקור, איפה להציב את השוטרים בהפגנות ואחרי אילו גנבים לרדוף - הוא רק צריך לספק את האמצעים. אותו דבר חל על השרה רגב - היא מסבסדת ארגון, לא מחזה ולא סרט ספציפי.
בריאיון לעיתון "את" רגב אמרה ביושר ובגילוי לב כי לא רצתה לכהן במשרד הזה: "מי בכלל רצה להיות במשרד התרבות?". ראוי להיזכר בדברים שנאמרו ערב הקמת הממשלה ומינוי השרים, כאשר נתניהו חזר ואמר שהמיקום בפריימריז של הליכוד לא יקבע מי יהיו השרים ובאיזה משרד.
בסופו של דבר, רגב ודנון הם שרים ואבי דיכטר לא - מה שמעיד כי בסוף השרים נבחרו לפי האיומים, ומי שאיים יותר קיבל יותר. למרות כוחם הרב של רגב וחבריה בתוך המפלגה, נתניהו היה צריך לצאת מתוך נקודת מוצא אחת - איש מהם לא היה מפיל את ממשלת הליכוד, אחרת זו הייתה הכהונה האחרונה שלהם בכנסת ואיש לא היה סולח להם על כך.