השבוע החליטה ועדת השחרורים שלא לקצר את עונשו של האסיר והנשיא לשעבר משה קצב בשליש, על אף התנהגותו הטובה בבית הסוהר - ובנימוק לפיו סירב לקחת אחריות על מעשיו. והרי אדם, עבריין, משתחרר על שליש מהכלא - אם התנהגותו הייתה תקינה ולא נשקפת ממנו מסוכנות. גם רוצחים משתחררים ואומרים "אני חף מפשע". הם גם לא מדברים על רצח, אלא מדברים על "המקרה", "האירוע".
אתה לא יכול לכפות על אדם למסגר את התודעה העצמית שלו, לכפות עליו תודעה. הסוגייה הזאת חייבת להגיע לבית המשפט העליון לדיון עקרוני. עורך הדין אורי בר-עוז טלפן אליי ואמר לי: "היה כדבר הזה. לוחם דרוזי בשם אסלן הורשע באונס. הוא טען שמדובר היה ביחסים בהסכמה - אך הורשע באונס". בשנת 2002 הגיעה הסוגיה לעליון.
השופטים אנגלרד, אור ואליהו מצאו שהודאה איננה מתחייבת על מנת לקצר את עונשו בשליש - וכי אין זיקה בין הודאה לבין מסוכנות. לפעמים, עבריין לא מודה בפני עצמו ולא מודה בפני הסביבה מחמת הבושה וכבודו העצמי. לכן, אסור לקשור את ההודאה למסוכנות ולקיצור העונש בשליש - כך סברו. ולפיכך, עונשו של אותו חייל אכן קוצר בשליש, באופן דומה מאוד למקרה של קצב. עורך הדין בר עוז ייצג אותו בזמנו.
עם זאת, העובדות בשטח הן שמעבר להודאה שקצב מסרב לספק, הוא אינו מגלה כל אמפתיה למצבן של המתלוננות, ולהפך - אף נוהג בכוחניות ונדמה כמי שחושב רק על עצמו. במקרה כזה, ניתן להגדירו כאסיר על תנאי ולהזהיר אותו: אם אתה מדבר מילת גנאי אחת כלפי הקורבנות - אתה חוזר לכלא. זו סוגיה טכנית - ויש לה פתרון.