חברי ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר החליטה הבוקר (רביעי) שלא לקצר את עונשו של הנשיא לשעבר משה קצב שיושב בתאו בכלא כבר ארבע וחצי שנים. אנחנו לא עדי תביעה ולא סנגוריו של קצב, אבל כדאי לשים לב לנימוקים שבגינם לא שוחרר הנשיא.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
"הוא עסוק בעצמו, אובססיבי לחפותו ומחשב את הפסדיו ואת מחיריו", נכתב בחוות הדעת שהועברה לוועדה. אינני מכיר עבריין שלא עסוק רק באלה, ואינני מאלה שחושבים כי הודאה היא תנאי הכרחי לקיצור המאסר, כי הרי הודאה שכזו בקלות יכולה לצאת מהשפה אל החוץ, מבלי באמת להתכוון.
ועדת השחרורים קבעה כאן כי מחירה של הודאה שכזו, מן השפה אל החוץ הוא שנתיים וחצי בבית הכלא. הנושא העקרוני בקביעה זו היא השאלה: האם הודאה שכזו היא תנאי הכרחי לקיצור המאסר?
מדובר בשאלה חוקתית גרידא. הפרופסורים אהרן ברק ודניאל פרידמן, מבכירי המשפטנים בחיים כעת סברו שיש לשחרורו וההודאה היא אינה תנאי הכרחי לשחרורו. אנו מעלים את השאלות האלו ומשתדלים שלא לנקוט דעה או צד.
נותר לנו רק להניח שהקביעה כי קצב לא הבין את חומרת מעשיו לא תשתנה בשנתיים וחצי הקרובות וכך גם הבנתו לחומרת המעשים. האם בהמשך שהותו בכלא הוא לא ימשיך לעסוק באופן אובססיבי בחפותו?
אין לי דעה אחת בנושא, אבל מכל הדיון הזה עולה אותה שאלה חוקתית האם הודאה היא תנאי הכרחי לקיצור מאסרו של כל עבריין?