בינינו? זה לא כזה נורא שהחמצנו משחק כדורגל נגד נבחרת ארגנטינה, במיוחד כשבטוח היינו מפסידים במשחק הזה. הרי כל אוהד כדורגל שרוף, ביקר בחייו בקאמפ נואו וראה את מסי משחק ממש מקרוב.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
אז איפה בכל זאת הבעיה? הבעיה היא כשמסי עומד מול הגאווה הלאומית שלנו, כשמסי עומד מול בירת הנצח של ישראל. ולמה כל זה בעצם? עם כל הכבוד למסי, למה צריך אותו שם?
למה משחק כדורגל ידידותי ביוזמה של איש עסקים פרטי צריך להפוך לעניין לאומי? למה זה קשור לגאווה הלאומית שלנו? למה זה צריך לפגוע בה? איך כל דבר נדחף למשבצת של אנחנו מול כל העולם, אנחנו מול כל שונאינו?
לפעמים משחק כדורגל, יכול להיות "סתם" משחק כדורגל. ואגב, משחק שעדיף היה אולי לשחק אותו במגרש שיאפשר לעוד עשרת אלפים ישראלים להנות ממסי.
או למשל החגיגות המרשימות והמרגשות באמת בניו יורק, לכבוד 70 שנה למדינה. למה צריך להעניק להם את הכותרת "כבשנו את הטיימס סקוור"? לא חייבים לכבוש, אפשר "סתם" לחגוג.
ולמה כל זה מטריד? כי אנחנו מזמינים את הקרבות האלה, ויש לנו הרי מספיק קרבות בלתי נמנעים. אז למה עוד? ויותר מזה, בניגוד לכוונתם של אותם פוליטיקאים שמנופפים השכם והערב בגאווה הלאומית, זה משדר דווקא חוסר ביטחון. בנו, בעצמנו, בסמלים שלנו, בכוח שלנו, בכל מה שיקר לנו ולא ניתן לערעור.
אז הנה הגענו לאירוויזיון, וגם פה עושים מהומה לחינם. בואו נשאיר את הרעש והצלצולים לנטע החיננית, ואנחנו נעשה, בשקט, את מה שנכון.