אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי,
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי,
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
הפסוקים הללו מספר תהלים מלווים כל יהודי, מאמין פחות או יותר, במהלך חייו. בכל הזדמנות כמעט אנחנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו ולא שוכחים להזכיר שהיא בירתנו הנצחית, במיוחד ברגעים המרגשים בחיינו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בסיומו של גמר תחרות האירוויזיון בחודש שעבר בליסבון, עת הומטרו מטחי הקונפטי על הזמרת המנצחת, נטע מישראל, בעודה מניפה את גביע הניצחון המיוחל, היא הודתה לקהל האירופאי על שדירג אותה במקום הראשון וזעקה בהתרגשות "נתראה בפעם הבאה בירושלים".
מאז הזכייה ההיסטורית, לה חיכינו 20 שנה, אחרי שחשבנו שישראל לא תצליח עוד לעולם לזכות בתחרות הזו, מיהרו הפוליטיקאים המיומנים שלנו לברך - אבל גם לצאת בהצהרות חגיגיות שהתחרות תערך בשנה הבאה בירושלים.
הבוקר הגדילה לעשות שרת התרבות והספורט, שאין לה כל סמכות על החלטות בעניין התחרות - והצהירה כי אם התחרות לא תתקיים בירושלים - עדיף לא להשקיע את הכספים הדרושים לכך, ולהוציאה מישראל. צריך היה לנקות טוב טוב את האוזניים כדי להאמין ששרת התרבות של מדינת ישראל, זו שאמורה לחבק בחום אירועי תרבות בינלאומיים שמגיעים לישראל - משבשת במו ידיה את הסיכוי שיתרחשו כאן. הדבר עלול להוביל לצהלות שמחה נוספות של אויבינו שרק אתמול חגגו ניצחון מזהיר על ישראל במגרש הבינלאומי אחרי ביטול המשחק מול ארגנטינה בלחץ ארגון ה-BDS השפל.
כדאי שתדעו: אין חובה לארח בעיר הבירה
אז כדאי שהשרה רגב תדע וגם אתם: לא קיימת כל חובה לארח את התחרות בעיר הבירה של המדינה הזוכה. האירוויזיון הראשון אי פעם, ב-1956, התקיים בלוגאנו שאיננה בירת שוויץ. זה של 1982, בו ישראל כמעט וזכתה עם "הורה" נערך בהרוגייט שבבריטניה וזה של השנה לאחר מכן במינכן שבגרמניה, לא בברלין. דנה אינטרנשיונל זכתה ב-1998 בתחרות שנערכה בברמינגהם, לא בלונדון. ואפשר להמשיך עם עוד אינסוף דוגמאות: גטבורג ומאלמו שבשוודיה, מילסטריט שבאירלנד, איסטנבול שבטורקיה - מדינה עם גאווה לאומית גדולה אפילו יותר משלנו, דיסלדורף הגרמנית ב-2011 ושוב מאלמו ב-2013.
מי שבאמת מאמין ויודע שירושלים היא בירתנו לנצח נצחים לא צריך להשתמש בכל אירוע בינלאומי גדול כדי לשווק את זה. ודאי שלא להשתמש באירוויזיון, שאיננה תחרות פוליטית כלל וכלל, למטרות אלה. ירושלים היא אחת מהערים הנודעות בתבל, מסקרנת, קדושה וייחודית - ללא ספק יעד מרתק שגם אירח פעמיים בעבר את תחרות הזמר הנודעת שהגיעה שוב לפתחנו. דווקא בגלל זה, וגם כדי להימנע ככל הניתן ממחלוקות בתקופה בה ארגוני החרם עושים הכל כדי למנוע הכרה בינלאומית בישראל בתרבות ובספורט, ניתן ואף כדאי להראות לאירופה ולאוסטרליה (הרי גם היא כבר משתתפת באירוויזיון) פנים נוספות של ישראל. גם תל אביב וחיפה הן חלק ממנה - והן יעשו עבודה מופלאה באירוח התחרות, אם ייבחרו.
בחודשים הקרובים צפויה להתקבל ההחלטה היכן תיערך התחרות הבאה: החלטה שמוסמכים לקבל אך ורק חברי תאגיד השידור הציבורי מהמדינה המנצחת - אנשי "כאן" ונציגי איגוד השידור האירופי המפיקים את תחרות המוזיקה הגדולה בעולם מדי שנה.
לפתחם עומדות הצעות מ-4 ערים שונות בישראל, כולן שונות זו מזו ומספרות את הסיפור הישראלי בצורה הכי טובה שרק אפשר. העיר המארחת תיבחר בהתאם לקריטריונים של איגוד השידור האירופי: בראש ובראשונה - זו שיש ברשותה אולם מתאים לאירוח, זו שיש בה מספיק חדרי מלון לרבבות המעריצים שיגיעו לכאן, זו שמאפשרת שירותי תחבורה ומידע זמינים.
אם זו לא תהיה ירושלים - זו תהיה תל אביב או חיפה או אולי אפילו אילת. המשמעות של בחירה בכל אחת מהן, בדיוק כמו בחירה בירושלים, תהיה אחת: האירוויזיון יתקיים בישראל. כל היגררות למאבק פוליטי על חשבונה של התחרות שרבים כל כך קיוו שננצח בה, שיצאנו לכיכרות כדי לשמוח אחרי שנודע דבר הניצחון המזהיר - תוביל לתרחיש שאויבינו הכי רוצים בו: שלילת האירוח מישראל.
גם אם זו לא תהיה ירושלים, זה לא אומר ששכחנו אותה וזה לא אומר שלא נעלה אותה על ראש שמחתנו בשלל הזדמנויות נוספות בעתיד - מה שממילא ניתן לעשות במסגרת קטעי וידאו שונים שיוקרנו במעברים בין השירים או בחלק האומנותי, אם כל כך מתעקשים. על נבחרי הציבור שלנו לזכור: לא עיר הבירה ולא תחרות הזמרה הן צעצוע. אל תשכחו את ירושלים - אבל גם את המסר הזה.