בנאומו של רה"מ בנימין נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם, המגרש הביתי של שגריר ישראל לשעבר, היה כמעט הכל. הוא הציג את מפת האיומים על ישראל, התייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואף יצא בקריאה נרגשת ליו"ר הרשות הפלסטינית לבוא ולנאום בכנסת. והוא הזמין את עצמו גם לפרלמנט הפלסטיני ברמאללה, אלא שהשאלה היא האם יש כוונות רציניות מעבר להצהרות או שמא ההזמנה ריקה מתוכן.
לפני הנאום נתניהו הבטיח הפתעה, אלא שהפעם ההפתעה הייתה - שלא הייתה בכלל הפתעה. הוא לא השתמש באף מפה, ספר או ציור כמו בחלק מנאומיו הקודמים. הפעם הוא נשא נאום שהגימיק שלו היה ההזמנה של אבו מאזן לכנסת. את עצמו הזמין לרמאללה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
את ההזמנה של אבו מאזן לנאום מעל בימת בכנסת אפשר לקחת ברצינות, אבל לא בטוח שזה לא יותר מגימיק. למרות שהזמין, נתניהו לא הציג את מתווה התכנית או לכל הפחות את עקרונותיה הכלליים. ללא החלק המהותי זה, הנאום עלול להצטייר בעולם ובאו"ם כניסיון לנגח את הסכמי אוסלו שמזמן כבר פג תוקפם.
זה היה נאום שלא היה לו נושא מרכזי ולא היה בו קו רציף. כך לדוגמא מצד אחד הוא תוקף בחריפות את העיוותים ההיסטוריים שאבו מאזן הציג, אבל מצד שני הוא מזמין אותו לנאום בכנסת. נתניהו שב וטוען שאבו מאזן אינו שותף, אך אם אינו שותף כפי שנתניהו שב וטוען מדוע להזמינו בכלל לכנסת?
אבל השאלה היא לא אילו איומים הציג נתניהו, אלא מה היעד של הנאום, ולמרות שלא היה נושא מוגדר ספציפי הוא אכן הציג בצורה טובה את האיומים.
במהלך הנאום נתניהו סקר את האיומים על ישראל. בין היתר הוא דיבר על סוריה, על דאע"ש, וגם החיילים שגופותיהם מוחזקות בשבי החמאס, הדר גולדין ואורון שאול, ודרש את הדרישה המינימלית שיהיה למשפחותיהם קבר שיוכלו לעלות אליו.
בכל הקשור ליחסי ישראל-ארה"ב, נתניהו ביצע מהלך דיפלומטי מבריק: הוא שיבח את אובמה על כך שלאורך כהונתו, על אף חילוקי הדעות העזים בין השניים, תמיד מנע כפייה של החלטות חד צדדיות באו"ם. הוא אפילו ציטט את אובמה שטען שהאו"ם לא יכול לכפות ניסיון כזה, וטען שארה"ב צריכה להמשיך ולפעול בצורה דומה.
אלא שגם אחרי הבחירות עד חודש ינואר אובמה הוא נשיא ארה"ב, וזה חלון ההזדמנויות שחושבים שאובמה ינסה, אם בכלל, לכפות פתרון מדיני. זו לא משימה בלתי אפשרית לשנות את התפיסה השלילית שיש באו"ם על ישראל. נתניהו צודק שבחלק מהדברים שישראל היוותה דוגמא ובחלק מהמקרים היא הפתרון ולא הבעיה, כמו שבמטה האו"ם נוהגים לחשוב לא מעט.