ישראל נמצאת בבעיה. לא מדובר הפעם בבעיה ביטחונית, מצוקת הדיור או מצב מערכת הבריאות, אך אין ספק שכל אלה תורמים או לכל הפחות לא עוזרים לפתור את הבעיה. השבוע פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתון מדאיג שמחזיר למרכז סדר היום הציבורי את הדיון בסוגיה כאובה שאנו לעיתים מדחיקים: הפער בין כמות היורדים לבין כמות העולים לישראל ממשיך לגדול ומגיע לרמת ההגירה השלילית הגבוהה ביותר מאז 2009.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
למעשה, מאז 2009 אנו עדים להיפוך מגמות בכל הנוגע לנתוני הגירה. אם עד אותה שנה ההגירה לישראל הייתה לרוב הגירה חיובית, הרי שמאז כמות היורדים מהארץ הולכת וגדלה ואילו כמות העולים לא גדלה בקצב מספק. למרות שמדובר במגמה שנמשכת כבר כמה שנים טובות, הנתון שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדגיש עד כמה מצבנו ממשיך להחמיר.
כשיורדים לרזולוציה של מספרים מגלים כי בשנת 2015 ירדו מהארץ 17,000 בני אדם ואילו רק 8,500 עשו את המסע ההפוך ונחתו חזרה בנתב"ג. אמנם הקלישאה הידועה אומרת כי "טוב לנדוד אבל טוב יותר לחזור", אך כמות הנודדים גדולה פי 2 מכמות החוזרים. למרות חשיבות הנושא והמגמה המדאיגה שנמשכת כבר מספר שנים, לא נראה שהנתונים שהתפרסמו חילחלו אל תוך השיח הציבורי. שיח שכזה, רציני ולא מתלהם היה לצריך להתקיים בנושא כבר ממזמן, אבל במקום כולנו עסוקים בויכוחים של "כן ביבי" או "לא ביבי".
במאמר מוסגר, מעניין לראות מי מכהן כראש ממשלה בכל התקופה בה התהפך מאזן ההגירה והפך משיעור הגירה חיובי לשלילי, ומעניין לראות איזה פעולות ננקטו (או שאולי לא ננקטו) על מנת לשנות את המצב העגום הזה. אמנם ה"מכה" הדמוגרפית כואבת אך זהו לא אסון שמסכן את עתיד המדינה. למרות זאת, עצוב לראות את החומר האנושי המצויין שלאט לאט ובאופן עקבי מעדיף לנסות ולהגשים את עצמו מעבר לים. בסופו של דבר, ההפסד כולו שלנו.