אז ככה. בכירי המפלגה הרפובליקנית, אחרי התייעצויות עם עורכי הדין (כלומר עם עצמם), מבינים שאין דרך למחוק את טראמפ מפתקי ההצבעה, קל וחומר אחרי שההצבעה המוקדמת בעיצומה, ושוקעים בייאוש מהול ברחמים עצמיים. גם פול ריאן, יו"ר בית הנבחרים הרפובליקני, מבין שמשיכה רשמית של התמיכה שלו במועמדות טראמפ תעלה לו במושב שלו עצמו בבית הנבחרים, ומרים ידיים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
מייק פנס, מושל אינדיאנה והמועמד לסגן נשיא לצידו של טראמפ, תופס את הרגע, ומבין שעליו לעשות מעשה. הוא לא יכול לגרום לבוס לעזוב, אבל הוא כן יכול להתפטר. יומיים אחרי העימות השלישי בלאס וגאס, שבו שבר טראמפ את כל הכלים, הוא מודיע בנאום לאומה: "קצתי בהגנה המייסרת על מועמד שהתגלה כלא-יציב; למען בני ובעיקר למען שתי בנותיי, תמחקו אותי מהפתק, ביי".
טראמפ - כצפוי - ממשיך בקמפיין, נישא על גלי עצרות שבהן הגרעין הקשה, ה"בייס", רואה בו קדוש מעונה ומי שנבגד בידי יהודה-מייק-איש-קריות-פנס. טראמפ עושה את מה שנחשב בלתי אפשרי עבורו עד כה: יורד מהגדר של הגדר במקסיקו (במקום גדר, נקים "מכשול בטחוני חלקי") ופורס תכנית מעשית ואטרקטיבית לפירוק מוקדי ההון של וול סטריט.
יום הבחירות מגיע, והילרי מסוגרת במלון בניו יורק. מיתרי הקול? חיידק? נגיף? באיחור של שלוש שעות היא יוצאת להצביע, רעננה וחיונית למראה, אבל טראמפ כבר שועט ב-4 מדינות המפתח ומצליח להעביר לצידו שתיים מהן: פלורידה, בזכות ההיספנים, ואוהיו (או פנסילבניה) בזכות מעמד הביניים ושיעור הצבעה נמוך להפתיע של השחורים.
ליל הבחירות מסתיים בתיקו אלקטורלי: 269-269. ההכרעה תעבור אל גבעת הקפיטול, כשהחוקה קובעת בפירוש: בית הנבחרים החדש בוחר את הנשיא, והסנאט החדש בוחר את הסגן.
(בשלב הזה אנחנו מודים שוב לקומדיה הפוליטית הטובה של דורנו, VEEP, שהיא בית ספר גם לטלוויזיה וגם למשפט חוקתי אמריקני).
בית הנבחרים החדש, על 438 חבריו, נותר בשליטה רפובליקנית כשהיה, אך בחירתו של טראמפ אינה מובטחת: הליך הבחירה אינו הצבעה פשוטה - אלא לפי מדינות, חברי הקונגרס של כל מדינה מחליטים בינם לבין עצמם במי לתמוך בנשיא ואז שולחים נציג אחד להצביע בשמם.
25 מדינות דמוקרטיות מצביעות עבור קלינטון לנשיאה. מנגד, בקרב הרפובליקנים, חברי קונגרס רבים דורשים לממש את התחייבותם לבוחרים מימי הקמפיין הסוערים "לא להצביע לטראמפ", הבטחה שצברה תאוצה סביב פרשת הקלטת, ערב העימות השני. בסופו של דבר, החשש מהילרי גובר על הכל: 24 מתוך 25 מדינות רפובליקניות מצביעות לטראמפ כנשיא. אינדיאנה, מדינה רפובליקנית לרוב, נמנעת, בהשפעת המושל שלה - אחד, מייק פנס. "ראיתי מקרוב את כל הרע שבטראמפ", הוא אומר על מדרגות הקפיטול באינדיאנפוליס, "אך אנו רפובליקנים גאים ולעולם לא נצביע לקלינטון".
אף שקלינטון זכתה ליותר קולות, 25:24, איש לא זוכה ב-26 הקולות הנדרשים בבית הנבחרים, והנשיאות מתפנה. העולם מתרגל למונח "vacant presidency", ובאדיבות התיקונים לחוקה, כל שנותר כעת הוא לבחור סגן נשיא בסנאט. נאמנים למסורת האיזונים והבלמים, הבוחרים האמריקנים היטו את מאזן הכוחות בסנאט לכיוון האדום, כמשקל נגד למה שנחשב בתחזיות "בחירתה הוודאית של קלינטון". הרפובליקנים מחזיקים ב-51 מושבים בסנאט מול 49 דמוקרטים. הסגנות אמורה להינתן כעת על מגש של כסף... אבל למי?
לצערם של הרפובליקנים, יש רק מועמד אחד לסגנות כרגע, טים קיין, מטעמה של קלינטון הדמוקרטית: הפתק של מייק פנס לסגנות הרי הושלך לפח כשהתפטר בראש מורם.
הסנאט מתכנס להצבעה חשאית כשמשבר חוקתי חמור מאיים על רציפות השלטון. בסיומה מתגלה תוצאה מפתיעה: 50 פתקים לטים קיין, 50 פתקים לבנים שהטילו הרפובליקנים. מי הרפובליקני שחצה את הקווים ובחר בקיין? והאם עשה את זה תמורת הבטחה לתפקיד? המצלמות מתמקדות בפניהם של הסנאטורים מרקו רוביו וטד קרוז, שמחליפים ביניהם מבטים, שניהם נחשבים מי שסבלו מנחת זרועו של טראמפ יותר מכל, אבל מה שחשוב כרגע הוא שאף מועמד לא זכה ל-51 קולות הנדרשים.
סגן הנשיא היוצא, אחד - ג'ו ביידן, מכהן לפי החוקה גם כנשיא הסנאט, וקולו הוא שיכריע מי יהיה הסגן.
בתרחיש קיצון, אפשר היה לתסרט - סטייל veep - שביידן יגיש נקמה קרה בהילרי, על שלקחה ממנו אך לפני שנה וחצי את מעט הסיכויים שהיו לו, בטרם הפריימריז. רק שלביידן, גם אם רצה לנקום, אין פתק שכתוב עליו מייק פנס. וממילא ההצבעה המכריעה שלו גלויה.
ג'ו ביידן מטיל את הפתק המכריע לטובת מועמד מפלגתו, טים קיין. הסנאטור הדמוקרטי מוירג'יניה נבחר רשמית לסגן נשיא, ומאחר שהנשיאות איננה מאויישת, הוא הופך באותו הרגע לנשיא הנבחר של ארצות הברית.
המדינה נושמת לרווחה - יש נשיא. אבל זה לא הסוף. סגנות הנשיא מתפנה, והיא תישאר ריקה לפי החוקה, עד הבחירות הבאות. טים קיין מחפש ל-4 השנים הבאות שר חוץ משודרג עם סמכויות שמתקרבות לסגן נשיא. הילרי קלינטון כבר אינה רלוונטית, היא הרי כבר היתה שרת חוץ, וההשפלה גדולה מדי עבורה. גם המגעים הסודיים בין קיין למרקו רוביו ולטד קרוז, שהביאו אחד מהם - לעולם לא נדע מי - לבגוד במפלגתו, עולים על שרטון: שניהם קיצוניים מדי עבור קיין, וממילא חבירה גלויה לנשיא דמוקרטי פירושה סוף מוחלט לקריירה הפוליטית שלהם.
זה זמן לאיחוד השורות ואיחוי הקרעים. גם ביידן מוותר על הכבוד לחזור לתפקיד הסגן, אף שקיין הציע לו במתק שפתיים את התפקיד, וגם פול ריאן, שניצל בעור שיניו מהדחה בויסקונסין וחזר לתפקיד יו"ר בית הנבחרים, הבהיר מזמן שטוב לו איפה שהוא. לא נותר אלא להושיט את היד לאויב לשעבר: מייק פנס, האיש שבזכותו אינדיאנה מנעה הן מהילרי והן מטראמפ את הנשיאות. פנס מסכים להצעה, ומתחייב לצד קיין להוביל קו אקטיבי וניצי במדיניות החוץ, מול דאע"ש, רוסיה וסין.
21 בינואר, טקס השבעה היסטורי בגבעת הקפיטול: ממשל קיין-פנס, כחול-אדום, בלתי נתפס, יוצא לדרך.
כל מי שיטען שהתסריט הזה מופרך, יכול רק להיזכר במקום שבו היינו לפני פחות משנה: רחוקים מלהאמין שמישהו כמו דונלד טראמפ יזכה במועמדות הרפובליקנית, קל וחומר יתקרב מרחק אלקטורים ספורים מהבית הלבן. לי, אישית, יש משאלת לב קטנה: להזמין להשבעה כזאת את ג'וליה לואי-דרייפוס, הלא היא הנשיאה הפיקטיבית סלינה מאייר. רק בשביל לראות אותה, מאחורי משפחות הנשיא טים קיין וסגן הנשיא מייק פנס, שווה להגות תרחיש כזה.