כשניסיתי לקבוע את הריאיון עם יורם שפטל, עורך דין פלילי כבר 45 שנה בלי טלפון נייד - לא הצלחתי לתפוס אותו במשרד, והמזכירה נתנה לי את הטלפון הקווי בביתו. גם שם מסתבר שיש לו "מזכירה" לא פחות מוצלחת.
"שלום, את צריכה להשאיר הודעה?", ענתה לי אבישג, בתו בת ה-9 של שפטל. "חכי רגע, אני אקח דף. כשהוא יצא מהמשרד הוא אמר לי להגיד לך, אם תתקשרי, שעוד רבע שעה הוא יהיה בבית". ובאמת, רבע שעה בדיוק לאחר מכן הצלחנו לדבר.
הבעיה הראשונה של אנשים ששוקלים למתן את השימוש בטכנולוגיה בחיי היומיום היא התחושה שאין דרך אחרת. גם אם בבית אפשר אולי להתנתק, העבודה בטוח מחייבת שימוש בטלפון הנייד. ובכן - חשבו שוב. "זה פשוט מאוד. אף פעם לא היה לי טלפון נייד ואף פעם לא יהיה לי טלפון נייד, כי כשאני לא בבית או במשרד אני לא רוצה שיבלבלו לי את המוח", מסביר שפטל בריאיון למגזין N12.
אבל אתה עורך דין.
"בדיוק בגלל שאני עורך דין אני לא רוצה. אני יכול לומר באחריות שלא הפסדתי כלום. רק הרווחתי שלא מציקים לי כשאני לא מעוניין, וזה לא יוצר לי שום בעיה בעבודה. כשאני בבית משפט - ואני כל יום בבית משפט - ממילא אני לא יכול לענות לשום שיחה. אז גם אם היה לי טלפון נייד זה לא היה עוזר. ובבית יש לי משיבון - שאגב, דובר יידיש - ובמשרד יש לי מזכירה ואחרי שהיא הולכת יש משיבון. אז אני בעצם זמין מאוד".
אז מה קורה אם לקוח שלך נעצר וצריך אותך בדחיפות?
"לגבי מי שנמצא בבית מעצר, דבר אחד ברור - הוא לא יברח משם, גם עוד שעתיים הוא יהיה שם", צוחק שפטל. "אז עוד שעתיים אני אהיה זמין. היום כבר אין טלפונים קוויים בבית המשפט אבל עד לפני 10 שנים היה לי טלקארד והייתי מצלצל בהפסקה מהטלפון הציבורי למשרד להתעדכן. והיום אני פשוט לא מתעדכן, אבל בדרך כלל אני לא לבד, ויש איתי עוד עורך דין או משפחה של הלקוח. המזכירה יודעת אז היא מצלצלת אליהם או שולחת להם מסרון וככה משיגים אותי".
שפטל גיחך בבוז כשהזכרתי את הרשתות החברתיות: "אני לא נמצא בספר הפנים (פייסבוק) ולא בתמונתון (אינסטגרם) ולא בצייצן (טוויטר) ולא במברקון (טלגרם). זה לא מעניין אותי בכלל. אין לי זמן להתעסק בשטויות וההודעות. כשאני נוסע ברכבת ורואה את כל האנשים עם הראש תקוע במכשיר, אני פשוט מרחם עליהם".
מכורים למסכים
ההתנהלות של שפטל חריגה בנוף של ימינו, אבל מתברר שיש לה ערך בריאותי של ממש. ד"ר עינב סודאי מאוניברסיטת בר אילן, שחקרה בדוקטורט שלה את השפעת התמכרות לסמים וגמילה על המוח, מסבירה כי התמכרות דיגיטלית היא לא מאוד שונה מכל התמכרות אחרת לחומרים כימיים.
"הכול עובד על אותה מערכת, מערכת התגמול", היא מסבירה. "זו אחת המערכות היותר קדומות שקיימות במוח, והיא נועדה לדאוג שנוכל לשרוד בכך שהיא גורמת לנו לאכול, לשתות ולהתרבות. כדי לחזק את ההתנהגויות האלו, אנחנו מקבלים תגמול - איוזשהי תחושת הנאה, וזה גורם למוטיבציה להמשיך להתנהג באותה צורה כדי שנחזור על כך. כשאנחנו אוכלים או שותים מופרש במוח דופמין, והוא גורם לתחושת העונג כדי לדרבן אותנו לעשות זאת שוב. הדופמין הזה מופרש בעוצמות שונות גם כשאנחנו לוקחים סם, וגם כשאנחנו קונים ברשת וגם כשאנחנו משחקים משחק שמקבלים עליו ניקוד או זוכים במשהו".
"כשמדובר בהתמכרויות, ההתמכרות מפעילה את מערכת החיזוק", מוסיף פרופסור דינו לוי מאוניברסיטת ת"א, המתמחה בנוירו-שיווק ונוירו-כלכלה, ועסק גם בנושא אבחנת מודלים מוחיים בתהליך התמכרות לסמים. "מערכת החיזוק חושבת שהפעולה טובה לה ואז יש תחושה טובה, אבל בעצם זה מזיק. המשותף לכל ההתמכרויות הוא שהן מפעילות את מערכת החיזוק במוח".
ואיך משהו הופך להיות ממכר?
"כמו סמים והימורים, קודם כל זו התנהגות שבטווח הקצר גורמת לנו עונג", מסביר פרופ' לוי. ובגלל שהעונג הזה פועל על מערכת החיזוק, אז מערכת החיזוק אומרת לנו 'זה היה חיובי ומענג, בואו נעשה את זה שוב', וברגע שאני עושה את זה שוב ושוב ההתנהגות הופכת להרגל, וההרגל עשוי להפוך להתמכרות. מה ההבדל בין הרגל להתמכרות? התמכרות מזיקה לנו בטווח הארוך. הרגל אני אולי לא יכול להפסיק, אבל הוא לא בהכרח מזיק. אם יש לנו הרגל לצחצח שיניים זה סבבה, אבל אם אני מוציא את הטלפון מהכיס מאה פעמים ביום זו כבר בעיה".
פרופ' לוי מסביר כי ההגדרה למה הוא בדיוק נזק כתוצאה משימוש בטכנולוגיה היא רחבה מאוד. "זה לא חייב להיות מוות של מישהו או התמוטטות עצבים. גם ירידה ביעילות בעבודה לדוגמה זה נזק. אם אני מרגיש צורך לבדוק את הפיד או את הוואטסאפ 20 פעמים בשעה כשאני בעבודה זה פוגע ביעילות שלי. אני מתנתק ופחות מרוכז. זה לא סתם מבזבז את הזמן, זה מוציא אותי מריכוז. ייתכן שזו התמכרות, כי זה פוגע במשהו. גם העובד וגם המעסיק היו מעדיפים שזה לא יהיה. ולעיתים יש גם סכנה יותר חמורה - אם אני לא יכול שלא לענות בזמן נהיגה כי אני מרגיש שאני חייב להסתכל, אני ממש מסכן חיים, וזו בעיה רצינית".
ניקוי רעלים דיגיטלי
כיאה לכל סוג של התמכרות, גם להתמכרות הטכנולוגית קמות שלל תוכניות גמילה כאלו ואחרות. למסגרת זו שייך הקורס שפתח רפיק ידידיה בן ה-53, שאותו הוא מכנה "דיטוקס מסכים". המטרה לדבריו אינה להתנתק לחלוטין מהטלפון, אלא לסייע לאנשים לאזן בצורה בריאה את היקף השימוש בו.
"אי אפשר לזרוק את הטלפון כמו ניקוטין ולהחליט שאני עובר לנוקיה, זה לא עובד", מסביר ידידיה. "אז צריך היה להמציא אתגר של צמצום, ולא להפסיק את השימוש בטלפון וזהו. החלטתי לקרוא לזה דיטוקס כי אני מרגיש שזה ממש זה - 'ניקוי רעלים'. אנחנו לא יודעים להבדיל בין עבודה, שהרבה ממנה בטלפון, לזמן פנוי שאנחנו סתם מבזבזים בטלפון. זה כאילו כל הזמן מתערבב. אז הרציונל הוא ללמוד איך חיים עם הטלפון. לא להתייחס לזה כרע מוחלט כמו שאר ההתמכרויות, אבל כן לשים לב איפה זה מתערבב לי עם החיים האישיים".
ידידיה עצמו מבלה בכל יום כשבע שעות עם הטלפון הנייד, אולם מבהיר שההפרדה בין העבודה לזמן הפנוי ברורה. "בערב אני מכבה את הטלפון, וגם בסופ"ש", הוא מסביר. "אני עושה את זה בשביל הפסקה, להרפות. אני כבר בשלב שאני מחכה לכבות את הטלפון. זה מאוד אינטנסיבי ואין לי כוח אליו. יש לי ימים שאני ממש ב'גועל דיגיטלי'".
מתי התחיל השינוי הזה בחייך?
"לפני שנתיים התחלנו במשפחה אתגר של סוף שבוע בלי מסכים, כולל המסך הגדול (הטלוויזיה). זה היה מאוד קשה, ובסוף חזרנו, הייתה לנו 'נסיגה' בשפה של מכורים. אז היום אנחנו כן עם מסכים, אבל אני יודע לכבות את הטלפון כשאין לי צורך בו".
את הקורס שלו מעביר ידידיה בימים אלו, למרבה האירוניה, דרך מסכים, אז הצטרפנו לאחד המפגשים בזום. "אני רוצה שהשבוע תדחפו קצת את גבולות האתגרים שאתם לוקחים ותקחו אותם שלב אחד קדימה", אומר ידידיה בפתיחת השיעור, ומסתכל בטלפון הנייד. "תבחרו משהו שפשוט לא בא לכם עליו. למשל: לא לגעת בטלפון בזמן הנהיגה או להיכנס לשירותים בלי טלפון. היו אמיצים!".
עניין של מינון
פרופ' לוי תומך גם הוא בגישה שכדי להיגמל מהתמכרות לטכנולוגיה, לא רק שהתנתקות מוחלטת היא כמעט בלתי אפשרית - היא גם לא בהכרח הדרך הנכונה. "לומר שצריך להתנתק לגמרי זה יופי וכיף, אבל קשה ליישם", הוא מסביר. "כחברה אנחנו כבר מכורים לטכנולוגיה. זה לא רק אני, כל המערכות כל כך בטכנולוגיה ובתוך העבודה שלנו, שאי אפשר להפסיק את זה. זה לחזור לעידן האבן. כשאדם רוצה להיגמל מסמים, שולחים אותו למרכזי גמילה והוא נגמל פיזית, אבל עדיין המערכות מאוד מקובעות להרגל של צריכת הסם. אז הוא חוזר הביתה, לשכונה שלו, ליום יום וכל אלו טריגרים חזקים לחזרה לסם"
"הטריגר זה פחות הסם עצמו, אלא הסביבה", הוא ממשיך. "אז אם אדם הלך לסוף השבוע למדבר ו'התנקה' כביכול מטכנולוגיה או משימוש בטלפון הנייד אבל הוא חוזר הביתה ויש לו טלוויזיה, וטלפון אז הוא לא באמת יכול להתנתק. לכן אני חושב שצריך לעשות מינונים. למחוק אפליקציות, להגביל זמן מסך. יש ממש תוכנות שמגבילות, ואחרי זמן מסוים שחולף זה ננעל. אז אולי לא נעשה את זה תוך כדי העבודה, אבל אחרי זה, שלא באמת צריך, לנתק את זה. למצוא את הזמנים ביום שמנתקים. לנתק בכוח - כי אין ברירה אחרת".
ואם בזמנים רגילים מתמכרים לטכנולוגיה בקלות - אז תקופה הקורונה אפילו מגבירה את התופעה. ד"ר סודאי מסבירה שההתנתקות מאינטרקציות חברתיות והמחסור בריגושים הם קרקע פורייה להתמכרויות חדשות - וחזקות יותר. "משום שאנחנו בבית, ההתמכרויות המקוונות הפכו להיות יותר פופולריות", היא טוענת. "ברכישות אונליין למשל יש שימוש חוזר בדופמין. ברגע שאני מזמינה כבר מופרש הדופמין מעצם הציפייה. הפעם הבאה שאפגוש את הדופמין תהיה כשאקבל את החבילה. וגם שם אתה לא בטוח מה תקבל ומצפה לך הפתעה - אז הוא מופרש שוב. לכן זה שונה וחזק יותר מקנייה רגילה".
ואם בקניות אונליין אנחנו מתמכרים למוצרים, אז במדיה החברתיות אנחנו מתמכרים למידע. ד"ר סודאי מספרת שהמצב שבו לא יודעים בדיוק מה מחפשים, ו"גוללים" בפיד, עשוי להיות ממכר אפילו יותר: "אני גוללת עד שמשהו תופס אותי. פתאום אני אגלה פוסט מרגש או תמונה יפה - כל דבר כזה לוכד אותי ומפריש אצלי דופמין. והכי חשוב - הגלילה בפייסבוק ואינסטגרם היא אינסופית, היא לא נגמרת. לכן גם אם תכננתי לעשות הפוגה של 10 דקות מהעבודה היא עלולה להימשך הרבה יותר זמן".
"עובד רק כשאפשר והולך לישון עם הטבע"
ויש גם אנשים מסוימים, יחידי סגולה, שהחליטו כי "איזון" ומילים יפות אחרות אינן מספיקות, ושכדי להיגמל מטכנולוגיה צריך להתנתק ממנה לחלוטין. עופר שכטמן גר בכליל, יישוב קטן בצפון, והוא הבעלים של בית הארחה בשם "אחוזת השחר". במשך שנים הוא עבד כצלם ועורך בתקשורת, עד ש"מיצה", להגדרתו. כעת הוא חי ללא חשמל, ללא אינטרנט, ללא מיקרוגל, ללא ביוב ואפילו ללא מכולת.
"יש לנו גינה אורגנית שאפשר לקנות בה ירקות", הוא אומר וצוחק. "ובבתים יש חשמל סולארי. יש בתים שזה עובד בסדר, ויש בתים שזה מספיק למנורה אחת ונכבה באמצע הלילה".
למה החלטת לעבור לשם?
"הרבה שנים היה לי את החלום הזה להתנתק, לחיות בצפון ובטבע ולעזוב את העיר. אני אוהב את תל אביב ואת חיי העיר אבל החלטתי לחפש חיים אחרים, קרוב לטבע ולהתחבר לעצמי. אי אפשר להתנתק בעיר, זה נורא קשה. צריך כוחות חזקים מאוד כדי להיות רוחני בעיר, ואני הייתי טיפוס שמחפש רוח".
והשאלה המתבקשת - יש לך טלוויזיה?
"אין לי טלוויזיה. בהתחלה הייתה, אבל מהר אמרתי 'די, לא באתי להעתיק לפה את תל אביב'. אז הורדתי אותה אחרי כמה חודשים. אני כן אוהב לראות חדשות וסדרות ולהתעדכן, אבל מתוך בחירה אני לא יושב מול הטלוויזיה וצופה בה".
חלק גדול מהאנשים לא מצליחים להתנתק מטכנולוגיה ומהרשת, פשוט כי הן כל כך מושרשות כבר בחברה ובעבודה. שכטמן מספר כי הניתוק אכן מהווה אתגר בניהול העסק שלו - אבל אם רוצים מספיק, גם עם זה אפשר להסתדר.
"הקליטה פה לא טובה. עכשיו נגיד יצאתי החוצה לדבר איתך כי בתוך הבית אין קליטה. לכן, איך שאני מתחיל שיחה עם לקוחות בוואטסאפ אני אומר להם - אם אני לא זמין תתקשרו, ואם אני לא עונה אז שתדעו שאחזור אליכם מאוחר יותר. זה מעולה כי זה משאיר רק את הערב לעסוק בזה. אם כל הזמן הייתה לי קליטה אז הייתי יותר במדיה ועובד 24/7, וכשזה מצמצם אותי אז אני עובד רק כשאפשר. בעיר הכול מהיר ויום רודף יום, וכאן יש עצירה מסוימת. יותר מרגישים את הבוקר, הצוהריים והערב והולכים לישון כשמחשיך, עם הטבע".
אין דרך אחת נכונה איך צריך לחיות בשילוב הטכנולוגיה שכבר זלגה לרוב תחומי החיים. אבל המודעות לעניין, לזמן שאנחנו חייבים לעבוד בטלפון לעומת בזבוז שעות בגלילה בפיד, והקלות שבה מתמכרים לרשתות - היא משמעותית מאוד. ולכן גם אם התנתקות מוחלטת או אפילו חלקית נראית רחוקה מאוד, בפסח הזה אתם יכולים לנסות לחשב מסלול מחדש - ואולי תגלו שגם אתם זקוקים ליציאה מסוימת מעבדות לחירות.
