סגר אחרי סגר, הקלות אחרי הקלות – וקבוצת תלמידים אחת נשארת מאחור פעם אחר פעם. תלמידי ז'-י' בילו בבית הספר מאז פרוץ הקורונה אולי שבוע אחד, בכל שאר הזמן – בזום במקרה הטוב או במיטה במקרה הרע. גם כשכבר אישרו להם לחזור, המהלך נדחה בגלל ויכוחים בממשלה. מדובר בשכבת גיל שמושפעת קשות מחוסר המסגרת. מבחינה חברתית, לימודית ונפשית. ביקשנו מחמישה מהם לספר איך נראתה שנת הקורונה שלהם וגילינו שלצד הקשיים, כמו ילדים הם מצליחים למצוא את הצדדים הטובים.
>> שנה של קורונה בישראל - פרויקט מיוחד
עלמה רונן
גיל: 14, כיתה ט'
בית ספר: "הפתוח", חיפה
"ממש כשהכול התחיל, במרץ, נורא התלהבתי מהזום! כל הקטע הזה שאני יכולה לשלוט באיך יראו אותי, איזה רקע יראו, אם ישמעו אותי ומה ישמעו, הלהיב אותי ברמות. לאט לאט הבנתי שזה נורא ואיום. בכל השנה שעברה סבלתי בזום, לא נכנסתי כמעט לאף שיעור, ואם הייתי נכנסת הייתי מכבה מצלמה וחוזרת לישון, הרגשתי שקופה וקטנה, וכל הזמן דאגו להזכיר לי – התקשורת, הסביבה, הדיבורים - גם אם לא באופן ישיר, שיש כל כך הרבה יותר דברים להתעסק בהם עכשיו מאשר בבעיות שלי. אז סיימתי את כיתה ח' בתחושה די מגעילה.
"השנה הבנתי מחדש מה היתרון שיש לי בזום, בתור מישהי שסובלת מהפרעות קשב וריכוז פתאום הבנתי את הקסם של זה. לא הבנתי למה כל כך הרבה אנשים מתלוננים על להיבחן בזום, זה היה גן עדן בשבילי! אם מבחנים יכלו להיות רק בזום זה היה הדבר האולטימטיבי – כולם על מיוט, לא רואים אף אחד חוץ מאת הדף, אף אחד לא מרעיש עם העטים, אף אחת לא מקפיץ את הרגל.
אבל לא הכול ורוד אצל עלמה ואצל חבריה לדור הקורונה: "כרגע בתחילת המחצית האחרונה שלי בשנה האחרונה של חטיבת הביניים, אני מרגישה שאיבדתי המון יכולות חברתיות – התרגלתי לדבר דרך תמונות ותכתובת, שכחתי כמה דברים מהחוקים הבסיסים של אינטראקציה אנושית. אני יודעת שזאת לא רק אני, ויש תלמידים שלא מצאו את העוגנים שאני מצאתי בתקופה הזאת - אבל אני יודעת, שאחרי שהקורונה תחלוף: אני לא יודעת איך נתקשר עם אנשים, אנחנו בטח נתחמק מקשר עין, נהיה דור שלם שלא יודע איך זה לעמוד מול קהל. אני אופטימית, קודם שהקורונה תחלוף, אחר כך נתמודד עם ההשלכות שלה".
"מרגישה שאיבדתי המון יכולות חברתיות – התרגלתי לדבר דרך תמונות"
שי
גיל: בן 15, כיתה י'
בית ספר: מקיף רגר, באר שבע
"תקופת הקורונה הייתה בשבילי מלאה בעליות ומורדות בתחום הלימודים. בחלק גדול מהזמן סבלתי ומצאתי את עצמי לא מעט פעמים לא נכנס לשיעורים בזום רק בגלל חוסר מוטיבציה וחוסר רצון לקחת חלק. זה גרם לי לתחושת אכזבה עצמית ותסכול שהקשו עוד יותר על המשך הלמידה, במיוחד כשאני תופס מעצמי תלמיד טוב שמצליח בלימודים ולוקח את בית הספר ברצינות.
"היו לא מעט קשיים שמצאתי את עצמי מתמודד איתם. רעשים מהמשפחה בזמן שיעורים שגרמו לי לחוסר ריכוז וצורך להשלים חלק מהשיעור לאחריו, ולפעמים בני או בנות המשפחה שלי היו צריכים להשתמש במחשב בעצמם ומצאנו את עצמנו מתדיינים מי צריך קודם, וזה גרם לתחושה לא נעימה בכלל.
>> שנה של קורונה בישראל - פרויקט מיוחד
"הישיבה מול מסך היא בודדה מאוד. אני והחברים מרגישים כמו מרובעים שקמים לשיעור בכל יום ושלא רואים אותנו מעבר. המערכת לא נותנת לנו מספיק כלים להתמודד עם החיים בכלל ועם החיים בצל משבר הקורונה בפרט. אנחנו לא לומדים איך להתמודד עם משברים נפשיים או שינויים בסביבה שלי וזה בנוסף למה שעובר על בני ובנות נוער בתקופת גיל ההתבגרות בשגרה. כמובן שאנחנו לא לומדים מיומנויות וכלים חדשים שיוכלו לעזור לי כשאצא לחיים בתור מבוגר במאה ה־21.
"הישיבה מול מסך היא בודדה מאוד. אני והחברים מרגישים כמו מרובעים"
"הדבר היחיד שמחזיק אותי ואת החברים שלי זה להתנדב. אני מתנדב בכל יום במועצת תלמידים, ואנחנו יוזמים פעילויות התנדבות לנוער בעיר. ההתנדבות גורמת לכל נער ונערה לקבל תקווה, להרגיש משמעותיים ולהיות עוד משהו מעבר למרובע בזום. לא מעט פעמים אני מוצא את עצמי אומר למבוגרים שבזכות ההתנדבות אני בכלל בבית הספר".
מ'
גיל: תלמידת כיתה י"א
בית ספר: באשקלון
"בתחילת השנה לא היה לי מחשב, ובמשך כמה חודשים הייתי צריכה לתמרן עם מחשב אחד נייח שהיה לנו בבית ביני לבין אחי הקטן", מספרת מ' שהעדיפה לא להיחשף. "כל הזמן היינו צריכים להחליף או להתחבר מהטלפון שזה זוועה. לאף אחד לא היה אכפת אם יש לי או אין לי מחשב, וככה פשוט נוצרו פערים וקשיים בלימודים ביני לבין תלמידים אחרים. ההישגים הלימודיים שלי ירדו לתחתית, ואני חושבת שזה ממש לא פייר שהכריחו אותנו ללמוד ככה מבלי בעצם לתת כלים מתאימים.
"למי שהיה מחשב זמין זה עוד היה בסדר, אבל מי שכמוני היה צריך ממש לחפש מאיפה להתחבר זה היה לא פייר, כי אז נוצר פער ומורים מסוימים גם לא היו מוכנים לחזור על החומר אם לא הצלחתי להתחבר בגלל זה. היו אומרים 'תשלימי, ידעת שיש שיעור היית צריכה להיות מוכנה' ודברים כאלו. איך זה הגיוני? מצד אחד את רוצה להיות בשיעור מצד שני אין לך ממש יכולת כי את ממש מתחלקת עם אח אחר במחשב אחד. רק לאחרונה בעזרת מיזם 'מחברים את ילדי ישראל' שהקים עוז חיים הצלחתי לקבל מחשב נוסף וסוף סוף ללמוד כמו שצריך".
"לאף אחד לא היה אכפת אם יש לי או אין לי מחשב, ההישגים הלימודיים שלי ירדו לתחתית"
מייה ליסה חדד
גיל: 13, כיתה ח'
בית ספר: "מדעים", רחובות
"השנה מבחינת הלימודים בזום הייתה מאוד מיוחדת עבורי. בהתחלה הכול היה מאוד מאתגר, לא לראות את החברות יותר על בסיס יום יומי, לא ללמוד בכיתה, אבל לאט לאט התרגלתי למצב ואני חושבת שמיציתי ממנו את הטוב ביותר. הלימודים בזום היו משהו שלא הכרתי והיה צריך להתרגל לזה. חוץ מזה, נוצר לי הרבה מאוד זמן פנוי בגלל הלמידה בבית, וניצלתי אותו בשביל לימודים וחזרה על חומר וככה ההישגים שלי בבית הספר לא נפגעו ואפילו נהיו יותר טובים.
"ניצלתי את הזמן גם בשביל להתפתח בדברים אחרים שלא רק בית ספריים, כמו מועצת התלמידים, העברתי פעולות בזום בצופים ועוד פרויקטים שהתנדבתי בהם. מבחינת חברות, אני וחברות שלי ניסינו לשמור על קשר גם בריחוק, דיברנו כל יום בטלפון, בשיחות וידיאו ובזום, אפילו הכנו ארוחות ביחד - כל אחת מהבית שלה כמובן, וכשהיה אפשר היינו נפגשות ושומרות על מרחק והיגיינה.
>> שנה של קורונה בישראל - פרויקט מיוחד
"בסופו של דבר, אני חושבת שניצלתי את מה שיכולתי מהזמן הזה, והחוויה הכללית שלי מהקורונה היא חיובית. אני מאמינה שהכול זה תקופתי, וכל דבר רע עובר בסופו של דבר, ולכן, צריך לנסות להוציא את הטוב מכל דבר, גם כשרע וקשה".
"לאט לאט התרגלתי למצב ואני חושבת שמיציתי ממנו את הטוב ביותר"
נועה שבת
גיל: 16, כיתה י'
בית ספר: קריית חינוך ניסויית "דרור"
"הרבה פעמים שאלו אותי איך אנחנו מסתדרים, התלמידים, ללמוד ככה לבד. בתקופה הכי חברתית בחיים, ואני באמת אף פעם לא ידעתי לענות על השאלה הזו. זה קשה, מלא לבד, המון לחץ, חוסר אנושיות. את המורה שלי למתמטיקה לדוגמה, שאני לומדת איתה 3 שעות בשבוע בחיים לא ראיתי פנים מול פנים, חצי מהמורים שלי אפילו לא יודעים אם יש לי רגליים.
"אבל הם מנסים, הם משתדלים לשאול ולהתעניין בי ובכל תלמידי הכיתה בכל תחילת שיעור, הם שולחים הודעות לפעמים אם לא הגשתי עבודות והם מנסים, הם מנסים להכיר אותי. זה נחמד, זה נותן הרגשה טובה, אני לא מרגישה שקופה.
"נראה לי שהתרגלתי, גם לדברים הטובים – יש גם כאלה, התרגלתי ללמוד בשקט, התרגלתי לקום 5 דקות לפני השיעור ולהתלבש רק בחצי גוף, התרגלתי לזה שלא צריך להתאפר - אפשר לשים פילטר ואפילו לזה שלא צריך לסדר את החדר - יש רקע.
"אבל אני מתגעגעת לחיים הקודמים לפני הקורונה, לפני הלמידה המקוונת, אפילו לכמה ימים בתחילת שנה שבאנו פעמיים בשבוע לבית ספר אני מתגעגעת, רק קצת לפגוש חברים, לנעול נעליים, לראות שוב כיסאות בכיתה ולא ריבועים במסך.
"אני מקווה שמתישהו עוד נצא לטיולים שנתיים, נצחק עם חברים בהפסקות, נלחיץ אחד את השני לפני מבחנים ונתרץ למורה שאיחרנו לשיעור ולא לזום כי היינו חייבים לעזור לחבר שנפל ולא כי האינטרנט נפל".
"מתגעגעת רק קצת לפגוש חברים, לנעול נעליים, לראות שוב כיסאות בכיתה ולא ריבועים במסך"