כששואלים את ליאור דיין איזה אבא הוא, הוא לא מהסס. "אבא מעולה", הוא עונה. "לא הכי מצטיין בכל גוש דן, אבל אבא מעולה. ומסור ואחראי וגם מודאג". כבר שש שנים שהוא מנסה לעשות לעצמו תיקון. לייצר עבור הבן שלו, ארד, חוויות אחרות מאלה שהיו לו בתור ילד, למרות שברור לו שיש דברים שכמו שהוא נולד לתוכם, גם הילדים שלו יצטרכו להתמודד איתם.
"עוד בצילומים של האולטרסאונד היה ברור שמדובר בנצר, הוא הבין שהוא בצילומים", הוא מספר על בנו. ואפרופו אולטרסאונד, בכל רגע אמורה להיוולד בתו השנייה. את סיבוב ההורות השני שלו הוא עושה הפעם עם חופית לוסנה, בת הזוג החדשה שלו, אחרי שהתגרש לפני שנה מרוני, שלה היה נשוי במשך שמונה שנים. על הקיר בחדר העבודה שלו הוא תלה בגאווה את צילום האולטרסאונד של התינוקת הטרייה.
"היא טיפה מתעכבת כי היא יותר חכמה מכולם", אומר דיין. "היא אומרת 'אני לא רוצה לצאת, קר שם בחוץ', כמו שדוד יונתן כתב. כמה התרגשות יש? זה יותר מדי מרגש, עד כדי כך שאני מנסה לחמוק מהנושא. זה לא בתחום הנוחיות שלי. ה'קומפורט זון' זה לדבר על סמים, על 'הבן של'. פה זה הדבר האמיתי. זה יותר קשה, וזה מרגש ברמות שאי אפשר להסביר. בפגישות עם הדולה אני בוכה".
"בשביל בן אדם רגיל בנסיבות רגילות, ילד זה הכי חשוב וכל העולם. אצלי זה מעבר, גדול מהדבר עצמו, זו אפשרות לתיקון ולעשות משהו שונה. אפשרות לברוח מהגורל של ההורים שלי. וזה גם ממש מרגש אותי. זו גם משפחה באיזשהו אופן, מה שלא היה לי".
70% ברכה, 30% קללה
גם דיין יודע שקשה לברוח מהגורל המשפחתי. לא רק זה של גירושין ומשפחות מפורקות, אלא כל החבילה שמתלווה לעובדה שנולדת למשפחה המסוימת הזאת: אחת שאי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה.
זו ברכה או קללה להיות חלק מהשושלת?
"אני חושב שזו 70% אחוז ברכה ו-30% אחוז קללה. הברכה היא פתיחת דלתות, אתה זוכה להכיר את האנשים הכי מוכשרים שיש במדינה הזאת. הקללה היא שנידונת למרדף פנים משפחתי אין-סופי סביב השאלות 'מי יותר מוכשר?' ו'מי יותר מצליח?'. לא עוצרים לרגע. לא נחים. זה מאוד מעייף".
בשש השנים האחרונות דיין באמת לא נח לרגע. ימים, שבועות וחודשים שבהם ישב מול המחשב והיה עסוק בלהוציא לעולם את הכישרון הדייני שלו. הוא כתב סדרת דרמה בשם "נורמלי" שתעלה ב-"HOT" וב-"NEXT TV" בשבוע הבא. סדרה שעוסקת בעצם בו: יחסי הורים ילדים, התמכרויות, אשפוזים, ייסורי היצירה. במשפחת דיין לדורותיה מקפידים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ: העובדה שלליאור דיין קוראים בסדרה נועם אשכנזי ולאסי דיין קוראים אודי, לא מטשטשת את מקור ההשראה.
37 שנותיו בהחלט סיפקו לו תוכן למכביר. הוא נולד לאסי דיין, אחד הבמאים, התסריטאים השחקנים והיוצרים המוערכים שהיו פה. נכד לגנרל משה דיין. אימו הייתה השחקנית קרולין לנגפורד. בגיל שנתיים הוא נשלח לאימוץ אצל משפחה בקיבוץ, אחרי שהוריו הביולוגיים התקשו להתמודד עם גידולו. במהלך השנים עזבה לנגפורד לארה"ב ועם אביו אסי הוא פיתח בשנות ה-20 לחייו מערכת יחסים הרסנית של התמכרויות משותפות. זאת בדיוק נקודת הזמן שעליה כתב את הסדרה שלו, שמתרחשת רובה במחלקה הפסיכיאטרית שבה היה מאושפז.
בעצם כתבת סדרה על החיים שלך.
"את רוצה שאני אצטט לך את רחל? 'רק על עצמי לספר ידעתי'. אין אף יוצר שלא יוצר ממקום אוטוביוגרפי. גם אני טוב מאוד בלכתוב את עצמי. בזמן אמת, כשקורה לך משהו, אתה יודע שזו סצנה או טור. אתה חושב בעל כורחך בסיפורים, אז נגזר עליי להיות ספק תוכן".
כמה מתוך זה אמת וכמה המצאה?
"68%", הוא עונה בחיוך. "עשיתי בירורים עם הלשכה לסטטיסטיקה". אחר כך הוא מסביר שבכל זאת מדובר בסדרת טלוויזיה: "הרבה דברים שקרו עוברים דרמטיזציה. כלומר, הם קרו במקום אחר ופה קורים בשביל לשרת את העלילה. אבל הרבה דברים - וזה גם הכוח של הכתיבה - הם דברים שההתחלה שלהם קרתה והסוף שלהם הוא משהו שרציתי, חלמתי או קיוויתי לעשות ולא עשיתי".
"חיפשתי בית, מצאתי אותו במחלקה הפסיכיאטרית"
באחת הסצנות רואים את אבא אודי (שמגולם על ידי השחקן רמי הויברגר) לוקח את בנו נועם (השחקן רועי ניק) לאשפוז פסיכיאטרי. נועם מתקשה להיפרד, מתעקש שאביו ייכנס איתו, אבל מתבשר שליווי הוא רק עד גיל 18. השניים מתחבקים והאב מבטיח לו שהאשפוז יעשה לו טוב. "כל מה שאתה צריך", הוא אומר לו. "זה לעבור את הלילה הראשון".
דיין מספר על היחסים עם אביו: "הייתה תקופה שאני ואבא שלי היינו חברים הכי טובים. תקופה משוגעת, אין ספק, אבל של קירבה ואינטימיות מדהימה. אני זוכר באחד הלילות שהוא הסתכל עליי ואמר לי בדמעות: 'תשמע. אני החמצתי את אבא שלי כי הייתי עסוק בלכעוס עליו. והחמצתי בן אדם מדהים'. באותו הרגע החלטתי שאני לא הולך לעשות את זה. אני לא הולך להחמיץ את ההורים שלי".
בשבוע שעבר חזרנו עם דיין למחלקה פסיכיאטרית ג' בבית החולים תל השומר. מיד בכניסה משהו בעיניים נדלק. ניכר כי דיין הרגיש תחושה של חזרה למקום אוהב וחם, ממש לא למקום שמלווה בטראומה. "לא היה לי בית אף פעם", הוא אומר בכניסה. "כל חיי אני בעצם מחפש אותו, וזה הכי קרוב שיש לי". לראיה, דיין אפילו מנסה לברר עם עובדת המטבח אם פספס את ארוחת הצוהריים, ומקווה שאולי ייתנו לו להישאר לארוחת הערב.
הוא אושפז במחלקה פעמיים בשנות ה-20 שלו. בפעם הראשונה הגיע במצב של הרעלת ריטלין, אחרי שנטל עשרות כדורים. בכניסה הוא פוגש את ד"ר רויטל עמיעז שטיפלה בו אז, לפני 15 שנים. היא זוכרת שבהתחלה הוא נהג לישון הרבה, ואחר כך החל להשתתף בפעילויות של המחלקה. הוא מתקשה לזכור אותה, אבל נזכר במשהו אחר, ומתנצל על היעדר הפוליטיקלי קורקט: "אני רק זוכר שאבא שלי אמר 'איזו יפה הפסיכיאטרית שלך', אני גם רוצה שהיא תטפל בי".
דיין פוגש במקום גם את פרופ' מרק וייזר, מנהל החטיבה הפסיכיאטרית ומחלקה פסיכיאטרית ג'. אחרי שליאור מבהיר לו שבמשפחת דיין אין דבר כזה חסיון רפואי והכל גלוי, מזכיר לו וייזר לאוזני כולם: "לקחת המון ריטלין, וזה גרם לתופעות כמו של מחלת נפש. היו לך מחשבות שווא של רדיפה, שאנשים עושים לך דברים, אפילו אמרת שאתה שומע קולות ממש כמו חולה נפש. הפסקנו לך את הריטלין והתופעות חלפו".
כמו בסדרה, גם בחיים האמיתיים - מי ששכנע את דיין להתאשפז היה אבא שלו, שהיה בעצמו מטופל במחלקה. את הרגע שבו השניים נכנסו יחד למקום דיין אינו שוכח: "אבא שלי בא ואמר: 'אני יקיר המחלקה, אל תבייש את הפירמה'. אני עוד הייתי צעיר ועם תסביכי אב וניסיתי להיות כמה שיותר הוא, ומה שגיליתי פה זה שאני יותר נורמלי ממה שחשבתי ושאני לא כמוהו".
"הראש שלי - כמו ג'ימבורי שעושים בו שיפוצים"
אחרי שני האשפוזים נסע דיין לעבור גמילה ארוכה של כמעט שנתיים במכון פרטי בארה"ב, ומאז לא חזר אל המחלקה בתל השומר. היום הוא כבר במקום אחר, אבל אין ספק שהביקור בפסיכיאטרית ג' מעורר פתאום איזשהו געגוע לשלווה שהרגיש בה. לא סתם כתב בסדרה את המשפט שאומר אבא שלו: "אם אנשים היו מתנפלים על מחלקות פסיכיאטריות כמו שמתנפלים על צימרים בארץ הכל היה יותר טוב".
"את רוצה לדעת איך זה מרגיש להיות בתוך הראש שלי?", הוא שואל ומשיב: "כמו ג'ימבורי שהביאו אליו באוטובוסים שלוש שכבות של תלמידים, את כיתות א', ב', וג'. ובנוסף לכל עוד עושים בו שיפוצים. כשנכנסתי למחלקה זה נתן לי אפשרות קצת לנוח".
מי שהיו צריכים להתרגל לג'ימבורי הזה היו אסף קורמן, במאי ויוצר הסדרה "נורמלי", ורועי ניק שמגלם את דיין הצעיר. כדי להרגיש את הקצב ה"דייני", לפני שהתחילו הצילומים לסדרה יצאו השלושה למסע בתחנות חייו של ליאור בתל אביב כדי להבין טוב יותר את הדמות ולהיכנס לראש שלה. הם סיירו בדירות שהוא גר בהן, בבית מעריב ההרוס שבו התחיל את דרכו כעיתונאי, במחלקה שהיה מאושפז בה.
כדי להיכנס לדמות, ניק לא רק התלווה אליו אלא גם צפה בכל הפרקים של הסדרה "מחוברים" שבה השתתף, קרא את כל הטורים שלו וראה את כל הריאיונות שלו. במשך תקופה הוא ממש ניסה לחקות את דיין, ואפילו החל לעשן סיגריות מאותו הסוג שהוא מעשן. המשימה לא הייתה קלה, אך לבסוף הרגיש שהוא הצליח לפצח את התפקיד.
"יש המון מונולוגים, והמון טקסט שכתוב בשפה של דיין", מספר ניק. "משפטים קטועים, אסוציאציות, לא ידעתי איך לשחק את זה. לא ידעתי מה הקצב הנכון של הדיבור, איך לוודא שזה יישמע טוב, ונתקעתי. אז ביקשתי ממנו לקרוא את הטקסט בקול, ואיך שהוא התחיל להגיד את המשפטים הבנתי - אוקיי, זאת המוזיקה".
כשדיין ראה את ניק מגלם אותו הוא לא האמין. "הוא הגרסה המשופרת והחתיכה שלי", הוא צוחק. "היו כמה סצנות שראיתי ואמרתי: זה ממש לא ייאמן. הרגשתי שאני רואה את עצמי. ההליכה, תנועות הגוף. יש איזה חיקוי שלי שהוא עושה... כשהראיתי את הסרטון לבן שלי הוא היה בטוח שזה אני".
"אנשים מכירים מחלקות סגורות רק מסרטי אימה"
יוצרי הסדרה מאמינים שלעשייה שלהם יש כוח לעשות שינוי. זו סדרה שהרבה מההתרחשויות בה קורות במחלקה פסיכיאטרית, והיא מציגה את המטופלים בחמלה וברגישות.
"אני חושב שיש המון ערך מוסף שיחשפו לנושא הזה של הפרעות נפשיות", אומר הבמאי והיוצר אסף קורמן. "רוב מה שאנשים מכירים על מחלקות סגורות מגיע מסרטי אימה. אנחנו רצינו לספר סיפור שכולם יוכלו להזדהות איתו, וירצו לראות ויתרגשו ממנו. אם אתה מגשים את הדבר הזה במאה אחוז אז עשית משהו, ואם הצלחנו להעלות מודעות אז מה טוב".
"הסצנה הזו מבוססת על 100% אמת. זה היה יום כאוטי, אבא שלי התמוטט אצלי בדירה, פרמדיקים הגיעו ואני והתיישבתי באמבולנס שנסע במהירות לבית החולים. ואז פתאום הנהג שואל אותי: 'תגיד, איך זה להיות הבן של אסי דיין?'"
כשרעיון הסדרה רק עלה, הציעו לדיין לשחק בתפקיד עצמו: "אמרתי 'תשמעו, נראה לי שזאת סדרה לא רעה, ואני לא רוצה להרוס אותה כי אני באמת לא שחקן טוב'". עם זאת, קורמן הבמאי הצליח לשכנע אותו להבליח לסצנה אחת שבה הוא משחק את נהג האמבולנס שבא לפנות את אבא שלו לבית החולים ביום מותו, אחרי שנטל מנת יתר.
"הקטע הזה מבוסס על מאה אחוז אמת", מבהיר דיין. "זה היה יום מאוד כאוטי. אבא שלי מתמוטט אצלי בדירה, פרמדיקים מגיעים ומפנים אותו, ואני מתיישב באמבולנס. נסענו לכיוון איכילוב, הנהג מפעיל את הצופרים ומתחילים לנסוע. ואז הוא שואל אותי באדישות שאלה שנשאלתי כל כך הרבה פעמים בחיי, רק שהפעם זה היה בטיימינג המופלא, המכוער, הבזוי והמפעים ביותר אי פעם: 'תגיד, איך זה להיות הבן של אסי דיין?'".
האשמה עדיין קיימת
לא רק מלאכת הכתיבה או המשחק בסצנת האמבולנס פתחו פצעים ישנים. גם החשבון הפתוח עם אימא שלו, השחקנית קרולין לנגפורד, שכאמור מסרה אותו לאימוץ בגיל שנתיים. השניים נמצאים כבר בקשר טוב והדוק, ולכן כשדיין הלך לחתום על חוזה עם חברת ההפקות הייתה לו רק דרישת ליהוק אחת: שאימא שלו תהיה זאת שתשחק את עצמה.
ואכן, בינואר של השנה שעברה, עוד לפני הקורונה - הגיעה לנגפורד שמתגוררת בלוס אנג'לס ארצה כדי לשחק בסצנה הטעונה שבה היא מגיעה אל המחלקה הפסיכיאטרית, מרוכזת בעצמה, ומתעמתת עם דיין. "כלום לא מעניין אותך, רק את מעניינת את עצמך". מטיח נועם אשכנזי (הדמות המבוססת על ליאור דיין) באימא שלו. "את לא רואה אותי בכלל. את לא אימא. את לא יודעת מה זה להיות אימא".
לנגפורד, בכתב הגנה טלוויזיוני שמרגיש כמו טיפול מול המצלמה, עונה לו: "סבלתי מדיכאון אחרי לידה. אז אף אחד לא הבין מה זה. רציתי להתאבד. הייתי לבד, לא ישנתי ואתה לא הפסקת לבכות. לא ידעתי למה בכית. אני האם היהודייה שאמורה להיות מושלמת. ואבא שלך, שהכה אותי, ונתן לי להרגיש אפס... אני מניקה ואתה בוכה. וברגע הזה אמרתי 'קחו אותו'. כל אחד יהיה יותר טוב. הייתי לבד. הייתי ילדה".
"לא". עונה לה דיין בסצנה. "אני הייתי ילד. את היית אימא".
בשיחת זום מלוס אנג'לס מספרת לנגפורד על החוויה: "היה מוזר לשחק את עצמי. אבל זאת לא הייתי אני. זה איך שהוא ראה אותי בעיניים שלו כשהיה בן 25 ומכור. כדי לשחק את זה הייתי חייבת להתייחס לזה כאילו אני משחקת דמות אחרת. זאת לא הייתי אני".
דיין מצדו מאוד גאה באימו על הדרך שבה עמדה במשימה. "הרגשתי שהוספת כתב הגנה", הוא אומר לה בשיחה. "חיכית לזה כל חייך. תמיד שתקת, ולפתע ראיתי אותך נלחמת וחשבתי 'איזה יופי".
למרות שעברו 35 שנים מאז שנפרדו, ייסורי המצפון של האם לא נעלמו: "אין זמן שאני לא חושבת אחורה, ולצערי האשמה עדיין קיימת. לא משנה כמה אני עובדת על עצמי, תמיד זה יהיה שם. אם הייתי אז מי שאני עכשיו - היה הבדל של יום ולילה".
"באמת הייתי לבד", מסבירה לנגפורד. "הייתי בת 25 עם מנטליות של בת 15. הרגשתי שהבייביסיטר בת ה-14 יודעת מה לעשות יותר טוב ממני. אסי היה במלחמת לבנון, לא הייתי ליד תינוק מעולם בחיי ולא הייתה לי משפחה. היה לי תינוק שלא מפסיק לבכות וספר על גידול ילדים שחיפשתי בו הוראות. זה מעציב אותי שהייתי כזו, וזו לא מי שאני היום".
ליאור דיין, שחייו יכולים לספק חומר לכמה עונות טובות של סדרת דרמה, כבר חולם על עוד עונה של "נורמלי". כשהיה בשנות ה-20 לחייו לא האמין שיעבור את גיל 30, אך כעת מעז להגיד שהוא בתקופה טובה של התחלות חדשות. "עכשיו, אני הכי קרוב לנורמלי שהייתי בו מעולם", הוא אומר. "בעולם הנורמלי אומרים שאני משוגע מדי, בעולם של המשוגעים אומרים שאני נורמלי מדי, אז לאן אני שייך? אלוהים יודע. יש לי הרגשה שאת התשובה לזה לא אגלה אולי כל החיים".