"אזורים כחולים", "Blue Zones", הוא מושג שהמציא הדמוגרף הבלגי מישל פולן, ומשמעותו אזורים שבהם האוכלוסיה מגיעה לגיל 100 ויותר. בהמשך התפרסמו שלל מחקרים על הסיבות בגינן אנשים אלה מאריכים חיים יותר מאחרים. המחקרים הללו העניקו למופע המחול החדש את שמו: "כחולות".
12 נשים שנעניק להם את השם "מבוגרות", "זקנות" או "בגיל השלישי", חברו לכוריאוגרפית גלית ליס, למופע שכולו על טהרת גילן. ליס מבהירה שכל החסמים שקשורים לגיל הם רק אצלנו בראש: "הנושא של גילנות מאוד נוכח בישראל ולכן נוכח גם במופע. מגיעים לגיל מסוים והחברה מכתיבה לנו מה אפשר ומה אי אפשר לעשות וריקוד נכנס לקטגוריית 'אי אפשר'. אנחנו אומרות לא".
ליס עובדת בשנים האחרונות בעיקר עם נשים מבוגרות בסדנאות "גילה" המיועדות לגיל השלישי. "אני חושבת שיש לגוף המבוגר אסתטיקה שבהקשר לאומנות הבמה היא מביאה הקשרים פוליטיים וחברתיים שמעניין אותי להתעסק בהם ולהנכיח אותם - כנות, עומק, היסטוריה. אם אותו מופע היה נרקד על ידי רקדנים מקצועיים לא היה לזה את אותו אפקט".
אחת הרקדניות המתמידות בסטודיו של גלית היא הלינה שמשינס, שרוקדת אצלה כבר עשור, מאז חגגה 70. "לרקוד בגיל מבוגר הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים" היא מסבירה לי וצוחקת. "תמיד חושבים שבגיל השלישי הגוף מקובע, אנחנו מראות שזה לא נכון. חושבים שאנחנו מבלים רק בקופת חולים, והנה אני רוקדת. זאת הדרך הכי טובה להזדקן".
"מבחינתי, אני יכולה לכבוש את העולם בגיל 80"
הלינה שמשינס
הקבוצה החלה לעבוד על המופע הרבה לפני שהכרנו את הקורונה, אבל לקבוצה שמורכבת כולה מ"נשים בסיכון לקורונה", השנה האחרונה הייתה התמודדות לא פשוטה. הן רקדו בזום וכשנפגשו הקפידו מאוד על הכללים. גלית מספרת שהמגפה הייתה לא פשוטה במובנים נוספים והסטיגמות על זיקנה יצאו במלוא תפארתן: "אני מבינה את הרצון לשמור על הגיל המבוגר אבל החוויה שלהן הייתה שהן ילדות גדולות שיכולות לדאוג לעצמן. קבוצת הריקוד עזרה בתקופה הזאת - בניגוד להרבה אנשים אחרים, היה להן בשביל מה לקום בבוקר".
הופכות את הבלתי אפשרי לאפשרי
"המתודולוגיה שאני מאמינה בה בחקר הגוף זה לשאול את הגוף אם אי אפשר ככה איך אפשר אחרת. הדרך האחרת מכריחה אותנו למצוא שפה תנועתית" מספרת גלית, ומוסיפה שנושא המופע בהתחלה היה "נפילה". "זה דבר שאנשים בגיל הזה מאוד מפחדים ממנו, ניסיתי להפוך את הדבר הזה שהוא בגדר בלתי אפשרי, לאפשרי". יחד עם אורית גרוס, שותפתה לעבודה, הן החלו לחשוב מהי נפילה וממה נובעת קרקע "לא יציבה". "משם הגענו למושגים של זהות ושל בית. אם אני רוצה לתמצת על מה היצירה אגיד שאנחנו מתעסקות עם חומרים של אתוס ציוני לבין הארוס והגוף הפרטי. אני רוצה במופע "כחולות" לקחת את כל הערכים של הציונות, לפרק אותם ולהביא אותם לגוף הפרטי של אותן נשים מבוגרות".
"כשאני קמה בבוקר אני מרגישה בת 80 כי כואב לי כל הגוף אבל ברגע שאני מגיעה לסטודיו אני אדם חדש. מבחינתי, אני יכולה לכבוש את העולם בגיל 80"
הלינה שמשינס
להלינה הנושא הזה לא היה טבעי משום שלא נולדה בארץ - דווקא דרך ריקוד היא הצליחה להתחבר אליו. "גדלתי בפולין ובגיל 6, בבית יתומים, הקימו להקת מחול. הופענו עם ריקודים חסידיים וריקודי פולקלור של עמים אחרים ובגיל 10 כשעזבתי את בית היתומים הפסקתי לרקוד. בגיל 70 הכרתי את גלית והתחלתי את ילדותי השנייה".
חוץ מנושא העבודה עצמו ישנו גם המסר הנסתר - הגיל. העבודה תוכננה להיות מאוד אינטימית - הקהל אמור לשבת מסביב לבמה ולראות מקרוב את הרוקדות ולעמת את עצמו ברבדים שונים. גלית הייתה רוצה שנשאל את עצמנו "האם אני מרגיש בנוח להסתכל על הנשים רוקדות? האם אני בורח עם המבט? ממה אני מרגיש לא בנוח?".
"החברה מקדשת את הצעירים ולכן אנשים כל הזמן מנסים להיראות צעירים", מסבירה הלינה. "אנחנו מביאות משהו יותר ריאלי ואמיתי. לנשים מבוגרות יותר קשה לראות אותנו מופיעות מאשר לצעירים. זה סוג של מראה. התפיסה בחברה שמה שמבוגר לא מושלם ואין לו מקום. זה נכון שבדרך כלל כשהחברה באה לראות מופע מחול הם מצפים לראות משהו מושלם אבל אנחנו מביאות את הצד השני של זה - אנושיות".
את השיחה היא מסכמת בנימה אופטימית שמופיעה לכל אורך השיחה. "אני אמנם הכי מבוגרת בקבוצה אבל לא מרגישה ככה. כשאני קמה בבוקר אני מרגישה בת 80 כי כואב לי כל הגוף והוא מאובן ולפעמים עוברת המחשבה בראש שאני לא אצליח לקום. אבל אז אני מגיעה לסטודיו ואני אדם חדש. מבחינתי, אני יכולה לכבוש את העולם בגיל 80".
מופעי הבכורה יתקיימו בתאריכים 2-30.7.21 בסוזן-דלל בתל אביב.