חן אהרוני
הפעם הראשונה שדיברתי על זה שיש לי בן זוג הייתה בגיל 17. סיפרתי לאמא שלי והשיחה הייתה מאוד אמוציונלית ולא קלה. לקח לי מאז הרבה שנים לעבור עם עצמי ועם המשפחה שלי תהליך של השלמה ולקבל ביטחון במי שאני ובנטיית ליבי. דווקא כשיצאתי מהארון בצורה פומבית והתחלתי לכתוב מוזיקה הרגשתי שמצאתי את עצמי באמת ואימצתי את הזהות המינית שלי ב-100%. היום אני הכי שלם ומאושר עם המקום שהגעתי אליו, הן בפן האישי והן בפן האומנותי מקצועי. האמת מנצחת הכל.
עידו גרינברג (מיסמס)
האדם הראשון שסיפרתי לו שאני גיי הייתה כמובן אמא שלי. הקשר שלנו הוא משהו שכל מי שמכיר אותי יודע עד כמה הוא מיוחד וקרוב. למעשה, שיתפתי אותה בתחושות שהיו לי עוד לפני שהיה לי ניסיון פיזי עם גברים, אבל בתור אדם שהכל עובר לו דרך הלב היה לי ברור שזה הולך לשם. היינו על המרפסת בבית, הפנים שלה היו מודאגות, והיא ניסתה לשמור על קור רוח. אני כמובן כאיש רגיש אמרתי לה שהיא צריכה איזה רגע עם הדבר, ושכדאי שתקרא על זה קצת כדי לצייד את עצמה בכלים המתאימים.
שנינו ידענו שהחלק הקשה יהיה אבא שלי ולקח לי כמעט עשור מהרגע הזה לספר לו. הוא אגב, עלה על כל הציפיות שלי ותפס את המקום הראשון בתגובה הכי מכילה מרגשת ומקבלת. בכל זאת, היה לי עשור להתאמן. היום שניהם גאים ומתרגשים מכל ניואנס בחיי, כולל הצדדים הצבעוניים שבהם. עכשיו אני מתמודד עם השאלה מתי אתחתן ואביא נכדים. הורים תמיד יישארו הורים. ואיזה מזל שהם שלי.
רונית שחר
האמת, אני לא זוכרת שממש הסתרתי, חוץ מבפני המשפחה. שם זה לא ממש דובר. מה עוד שלי עצמי לא היה ברור ומוגדר. סיפרתי לאחי בגיל 22 והוא הגיב בשיא הטבעיות והשלווה, בלי דרמה, וזה היה מחבק. רק מגיל 40 וקצת ככה זה נפתח גם במשפחה. אבל אין ספק שחודש הגאווה חשוב ומזכיר לנו שיש עוד מה לתקן כחברה. מרגש, גם כישראלית, לראות את תל אביב מקושטת ומחבקת. לראות סימנים וערכים של עולם מתוקן. יהיה מגניב אם יהיה גם חודש הענווה, בלי קשר לקהילת הלהט"ב.
ידידיה ויטל
ליציאה שלי מהארון היו לא מעט שלבים. הייתי במערכות זוגיות עם בחורות עד שהגעתי לגיל 23, ולקח לי לא מעט זמן לעבור את התהליך הזה ביני לביני. כש"השמינייה" התפוצצה וילדים ונוער החלו לזהות אותי ברחוב, זה אפילו דחה את היכולת שלי לתת לזה ביטוי של ממש בחיי הפרטיים.
במהלך לימודי המשחק שלי בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, תוך כדי עבודה עצמית וחקר פנימי שאי אפשר לחמוק ממנו כשלומדים אומנות כנראה, הגעתי לנקודה בה יכולתי לנשום אל מול העובדה הפשוטה, שאני מחפש אהבה. ושהאהבה הזו תגיע כשאמצא בן-זוג. כשבן הדוד שלי התחתן, חבר ילדות שלי בן גילי, זה הכה בי חזק. כבר היתה בי ההבנה, שחתונה כמו זו שלו, לא תהיה לי.
בכיתי מאוד, ואמא שלי הרגישה שמשהו גודל מתחולל אצלי. באותו לילה הסעתי אותה לנתב"ג, והיא נסעה לארה"ב. כשהיתה שם, שלחתי לה כמה סיפורים שכתבתי באותה תקופה, כולם עסקו בדמויות הומוסקסואליות. חיבור הנתונים כבר היה קל עבורה, והיא שאלה אותי במייל חוזר: "יכול להיות שאתה הומו?". בניסוח אולי רגיש יותר... אבל משהו כזה. עניתי שכן. הקבלה שלה את זה היתה מהירה.
עם אבא שלי, שהוא אדם מאמין ושומר מסורת, זה היה מורכב יותר. כשהוא שמע על זה הוא נפל לעצבות אדירה, ואמר לי משפט לא פשוט: "מבחינתי אדם שבוחר לחיות אורח חיים כזה, זה כמו אדם שיכור ברחוב שבוחר לשכב שם ולחבק את בקבוק האלכוהול שלו". ממש באותה שנה הכרתי את ארז, בן-הזוג שלי מאז, כבר 13 שנים. למרות המשפט הקשה הזה של אבי, ברגע שהוא פגש את ארז וראה אותנו יחד, הוא אמר לי "אתם זוג משמיים". הוא לא יכול היה להתווכח עם אהבה, בצורתה הפשוטה ביותר.
