פסטיבל "מקומות שמורים" יעשה בשבוע הבא, כבר בפעם הרביעית, היסטוריה - הוא הפסטיבל המונגש הראשון בארץ, המיועד לילדים על הרצף האוטיסטי. "הרבה אנשים חושבים שילדים עם אוטיזם רגישים לדברים, אבל זו לא רגישות - זה פשוט בלתי נסבל מבחינתם", מסבירה אור אלתרמן-ברנע, אחת משתי יוזמות הפסטיבל. "זה הווליום החזק, החושך המוחלט, הישיבה הממושכת, הפחד מהלא נודע - איך ייראה, מה יקרה", מפרטת אור, "יש ילדים שיכולים להנות ולצחוק מדברים כאלה ולאחרים זה טריגר להתקף חרדה".
הפסטיבל הוא יוזמה של שתי נשים - אלתרמן-ברנע ושרון גבריאלוב, שכל אחת מהן ניגשת לתחום מכיוון אחר. שרון מגיעה מתחומי התיאטרון והמשחק, אחרי שהופיעה בכמה גנים של חינוך מיוחד היא הרגישה שההצגות שם מרגשות אותה במיוחד והיא רוצה לייצר משהו ייעודי לקהל הזה. אצל אור לעומת זאת, החוויה מגיעה ממקום אישי: "ניסיתי לקחת את הבן שלי, רוקי, להצגות ולא הצלחתי. הוא היה רגיש לסאונדים הגבוהים, לחושך הפתאומי, היה לו קשה עם המקום הלא מוכר, וזאת הייתה חוויה מאוד מתסכלת שלא מצאתי לה פתרון בארץ".
השתיים נפגשו בהצגות בהן שרון הייתה מעורבת, ואור הגיעה כאמא וכצופה. "התחלנו לדבר ולהסתכל מה קורה בחו"ל", מספרת אור, "וראינו ששם כבר קיים המושג 'הצגות רגישות' המונגשות לקהל של ילדים על הספקטרום". בצירוף מקרים קוסמי, בדיוק באותו זמן התחיל פסטיבל לימודי במרכז לינקולן סנטר בניו-יורק, והשתיים טסו ללמוד במסלולי ההכשרה שהציע. "היה פשוט מרגש לשבת עם קבוצה של אנשים שמבינים כמונו שלכל אדם מגיע לראות תיאטרון ושאין סיבה שתיאטרון לא ינגיש את עצמו". היום אור היא מנהלת הפסטיבל ושרון היא המנהלת האומנותית שלו.
איך, פרקטית, מנגישים פסטיבל?
"הפסטיבל שלנו מונגש בכמה רמות", מסבירה אור. "קודם כל ברמה הטכנית - אין אצלנו כמעט שימוש בהגברה, תמיד יש אור באולם. חוץ מזה, יש לנו המון חומרי הכנה באתר - אנחנו מעלות מראש סרטונים שמראים את המוזיאון מרגע הכניסה ועד הישיבה באולם כדי שהמקום לא ירגיש זר לילדים, אנחנו מפרסמים גם תמונות של השחקנים, של התפאורה, של הבובות. אנחנו גם כותבות כל פרט בהצגה שיוכל לעזור להורים להתאים אותה לילדים - אם יש צפצופים, הבהובים, בועות סבון, כל דבר שיכול להשפיע על החוויה".
הנגשת הפסטיבל היא כמובן גם ברמה התוכנית: "שרון עובדת עם האומנים וממש מפרקת איתם את ההצגות ובודקת אם יש סצנות מלחיצות או מילים שיכולות להיות בעייתיות. אנחנו יורדות לרזולוציות מאוד מעמיקות". בפסטיבל השנה תוכלו למצוא את "ההצגה הכי משעממת בעולם" של רננה רז, "מעשה בעולם" של תיאטרון הקרון ואת "זוהר", ההצגה הראשונה בישראל בהופקה במיוחד לקהל על הספקטרום.
אבל בעיניי אור, החשיבות הגדולה של הפסטיבל, היא דווקא האווירה המקבלת: "אחד הקשיים העיקריים שהיו בתיאטרון רגיל היה דווקא הקהל - הילד שלי לא מסוגל לשבת 45 דקות בכסא בשקט כי הוא צריך לקום, לצאת, להיכנס, והקהל מסביב לא מקבל את זה, מבחינתו זאת הפרעה". הפסטיבל בא לתת מענה לתחושה הזאת ו"הילדים יכולים להשאיר את האבחנות בחוץ כי לאף אחד זה לא משנה". בפסטיבל יש צוות מתנדבות שמסייע להורים במהלך ההצגה ואין שום בעיה שהקהל יקום, יצא ויחזור - גם לשחקנים זה לא מפריע כי הם מבינים שהפעם "ההצגות הן לא סביב השחקנים, אלא סביב הקהל".
בגלל הקורונה, אין להן אפשרות להגדיל את הפסטיבלים משנה לשנה, למרות שהן רואות היענות הולכת וגדלה: "אין דבר יותר מרגש מלראות את ההורים נכנסים להצגה פעם ראשונה. בדרך כלל הם מאוד סקפטים ויוצאים בשוק שהילד שלהם נהנה. ואז הם רוצים לקנות כרטיסים גם להצגה שאחרי זה, דבר שהם לא העלו על דעתם שיקרה".
אור ושרון מבינות שהפעילות שלהן חייבת להימשך כל השנה, אז הן מייעצות גם לפסטיבלי ילדים אחרים, עובדות עם רשויות מקומיות ועוד: "הבנו שאנחנו לא יכולות להיות רק פעם בשנה כי אנחנו היחידות שעוסקות בתחום. המטרה היא שכל השנה יהיו אופציות ובשביל זה נדרש שינוי מציאות מאוד דרסטי". החלום הרחוק מבחינתן הוא ליצור תו תקן לסוג הנגישות הזה, מספרת אור, "זה לא מספיק לחלק אוזניות חוסמות רעש בכניסה לאולם ולהגיד שזה מונגש, אנחנו רוצות לשנות מדיניות ובהמשך את המציאות. מדובר על יותר מ-100 אלף ילדים שעונים עם ההגדרה וזה לא הגיוני שהם לא יוכלו לצרוך תרבות".
פסטיבל "מקומות שמורים", המונגש לילדים על הרצף האוטיסטי, ייפתח במהדורתו הרביעית בין התאריכים 16-18 באוגוסט במוזיאון ארץ ישראל