בכל 50 שנות הקריירה שלו סטיבן ספילברג מעולם לא ביים מיוזקל. וכשאחד הבמאים הגדולים והמוערכים בעולם מחליט סוף סוף להגשים את חלומו, הוא הולך על ההפקה הכי גדולה שיש - עיבוד מחודש לסרט "סיפור הפרברים". אפילו ספילברג יודע שכדי לגעת בכזה סרט דרושה חוצפה: "נולדתי למשפחה עם 'חוצפה'", הוא מספר, "לאמא שלי הייתה, לאבא שלי הייתה, לשלוש אחיותיי יש את זה. אני קיבלתי הרבה חוצפה ואני מאוד גאה בזה".
"זה היה אתגר עבורי להחליט איזה מיוזיקל הכי מתאים לעיבוד", אומר הבמאי ומסביר שבחר דווקא את "סיפור הפרברים" בגלל זכרונות הילדות. "הייתי בן 10 כשהקשבתי לראשונה לאלבום המחזמר של 'סיפור הפרברים' והצלחתי להגשים את החלום הזה ולקיים את מה שהבטחתי לעצמי: אתה חייב לעבד את הסרט הזה".
הסרט יצא לראשונה לפני 60 שנה, עיבוד קולנועי למחזמר שעלה בברודווי ב-1957. את המוזיקה כתב ליאונרד ברנשטיין למילים של סטיבן סונדהיים, שנפטר בחודש שעבר בגיל 91. לפני מותו ביקר סונדהיים על הסט והחמיא: "הסרט ממש נהדר. לאלו מכם שמכירים את המחזמר יהיו בסרט כמה הפתעות של ממש. ספילברג, ללא ספק, קלע בול".
הסיפור מתרחש בניו יורק של שנות ה-50, כשעל השליטה בשכונה נלחמות שתי קבוצות - חבורה של אמריקאים לבנים מול מהגרים פורטוריקנים. אחת הדמויות אומרת בסרט: "החיים באמריקה טובים אם אתה לבן", והבמאי מסכים שהביטוי עוד רלוונטי: "זה נכון כבר שנים", הוא אומר. "זה היה נכון כשכתבו את השורה ב-1957 וזה נכון גם בתקופה הזאת, המצב לא השתפר מאז. הפערים התרחבו והפכו לבעלי אופי אלים, יותר ממה שהיה כשהמחזה נכתב לראשונה".
ולמרות שהסרט מתרחש רחוק מכאן, ספילברג שידוע בחיבתו לישראל, מוצא חיבור גם לנעשה בשכונה של המזרח התיכון: "לא התייחסתי אל המצב בישראל בעבודה על הסרט אבל המצב בסרט מתאים למחלוקות רבות בין אנשים שלא שומעים זה את זה. הסוד לשלום הוא 'שמע'" - הוא אומר בעברית ומסכם: "אין דרך או נתיב אל השלום אם אין הקשבה והטרגדיה של 'סיפור הפרברים' היא שכשהתחילו להקשיב, כבר היה מאוחר מדי".
הגרסה המחודשת ל"סיפור הפרברים" עולה היום (חמישי) בבתי הקולנוע בישראל.