״לא מבין למה זה מגיע לי - מת שזה יעבור״: גיל ריבה חושף את המאבק בהפרעות האכילה ובדיכאון

אחרי שנים שבהם הוא נתן לנו את התחושה שהכל אצלו בחוץ – גיל ריבה חושף את מה שמסתתר באמת מאחורי הפרסונה הטלוויזיונית המוחצנת שלו. הפרעות האכילה, דיכאונות ומצבי הרוח - וגם על היצירה שמצילה אותו מעצמו. בשיחה גלויה מאי פעם גיל ריבה חושף את כל השלדים והשדים בארון -

בגיל ריבה יש משהו מתעתע למי שמסתכל מהצד, הוא טיפוס יוצא דופן - הסטראוטיפ התל אביבי שכבר שנים חי ברעננה הבורגנית. הוא הפרעת קשב מהלכת אבל כשהמצלמה נדלקת הופך להיות הבחור הכי מפוקס בחדר.

וביום הולדת, כמו בחיים, הוא נע בין שני הקצוות, אפס או מאה. ״או שאני עולב העולבים, או שאני עף על עצמי. או שאני כאילו רוצה להתחבא, שלא יראו אותי ושלא ישאלו אותי מה השעה ברחוב, זה מלחיץ, או שאני שואל אנשים מה שלומם - אין אמצע, אין מידתיות - או שאני כבוי או שאני דלוק״.

כבר יותר מ-25 שנה שהוא חלק מהביצה, אפשר לאהוב אותו, אפשר לסלוד, אבל להתעלם ממנו קצת קשה. הוא עשה אין ספור כתבות מגזין, היו לו תוכניות אירוח, היה אחד המראיינים הצבעוניים בטלוויזיה. את הדרך שלו בעולם הזוהר הוא התחיל בתור הרכלן של המדינה, האיש מאחורי "שליחות קטלנית״, מדור הרכילות הפופולרי של שנות ה-90 בידיעות אחרונות.

הוא פרסם חדשות צהובות על רומנים, פרידות, בגידות, וקנה לו הרבה אויבים: ״לא היה לי גבולות. הייתי כותב על כולם, והמחיר מאוד היה גבוה. הייתי דחוי מחמת מיאוס , זאת אומרת אנשים נורא חשדו בי. נאמרו עליי דברים לא נעימים, באיזשהו מקום גם גידלתי עור של פיל, התחספסתי״.

אך את עור הפיל הוא התחיל לגדל הרבה לפני הימים של שליחות קטלני. ״בתור ילד הייתי קצת שונה, הייתי שמן, נראיתי כמו ׳דונלד דאק׳ היו לי כזה שפתיים. נראיתי מאוד כזה ברווזי, והייתי מתלבש מאוד מוזר - גרביונים, עם פלטפורמות וצבעים בשיער וכל מיני כאלה בגילים די מוקדמים״.

״אתה מרגיש ריק מטורף, ואתה חייב להתמלא״

שנים שגיל מתמודד עם בעיות של דימוי גוף, מלחמה במשקל והפרעות אכילה. לחדר הכושר הוא מגיע לא רק כדי לפתח קוביות בבטן, אלא בעיקר כדי להילחם במשא הכי כבד שהוא סוחב איתו מילדות. ״אני שונא את הגוף שלי. תמיד שנאתי אותו, אבל את הפנים אני אוהב, יש לי פנים חמודות בסך הכול״. 

״זה לא קל. במיוחד בלילה, כשאני חושב שכולם ישנים, כי זה נורא מבייש. זה נורא מביך. את מרגיש שאתה חייב לאכול את המקרר, את המזווה, את האוכל של הילדים. זה בא בגל כמו צונאמי, שאתה לא יכול לעצור אותו, אתה ממש מרגיש ריק כזה מטורף, ואתה חייב להתמלא. אני לא מבין למה זה מגיע לי ואני מת שזה יעבור, בא לי שזה יעבור״.

 ״זה בא בגל כמו צונאמי, אתה לא יכול לעצור אותו״

גיל ריבה על הפרעת האכילה

כדי שזה יעבור הוא מטופל קבוע במרכז להפרעות אכילה, וגם עושה כושר. וגיל כמו גיל או שמגיע ומתמיד או שנעלם לשבועות וחודשים, אבל המאמן שלו כבר רגיל למעברים החדים. ״כשהוא בהרזיה, נפשית הוא במצב רוח הכי טוב בעולם. גופנית הוא על הפנים. כשהוא משמין בגלל הבולמוסים, כי זה הכול בא לו בבולמוס אז נפשית הוא בדיכאון של החיים. פיזית הוא חזק״, מספר מאור שרפי המאמן האישי של גיל.

״אני לא מתערבת לו באיך שהוא מתלבש״

רונית, אשתו של גיל היא ההפך הגמור ממנו, מורה לאנגלית בתיכון, ׳משעממת׳ לפי הגדרתה ומגדלת איתו שלושה ילדים וכלב. ״הדבר הכי חשוב שאני עושה זה לא מתווכחת איתו, לא מתערבת לו, וזה גם לא מעניין אותי מה הוא יעשה. אני לא מתערבת לו באיך שהוא מתלבש. אני יכולה להביע מחאה ולהגיד שזה נורא מכוער מה שהוא לובש״, היא מספרת.

״רונית גיבורה״, אומר גיל, ״היא הולכת להדליק משואה כי היא סובלת אותי. היא משגיחה עליי והיא העוגן שלי. היא תמיד אומרת שיש לה ארבעה ילדים, אחד על הרצף - אני על הרצף״. חלוקת התפקידים בבית ברורה. גיל הוא החבר הטוב, רונית מתפקדת בתור אימא וגם אבא.

הגלריה, היצירה – והספר שיצא מתוך הקורונה

במרתף של הבית נמצאת הממלכה הצבעונית של גיל. בשנים האחרונות פתח גלריה, עסק ביצירה. העבודה בסטודיו מבחינתו היא תרפיה באומנות - בעיקר לנפש שכבר שנים מייסרת אותו. ״אני בחיים לא קראתי לזה דיכאון, רק כשהפסיכיאטר שלי אמר שאני סובל מדיכאון, אז אמרתי לו: ׳אה, זה דיכאון? אימא'לה׳. זה כואב. אני מרגיש שכאילו תהום, הנשמה שלי כאילו יורדת לתחתית ושמעונן וקודר וכאילו לא יהיה טוב מחר, אפילו שכולם אומרים״.

ותוך כדי שהוא נלחם בשדים שבתוכו הגיעה הקורונה. הגלריה שלו נסגרה והוא מצא את עצמו שרוע על הספה, מדוכא, חסר מעש. אז הוא התחיל לכתוב ויצא מזה ספר, "הרגלים מגונים" שמו, מספר את החיים של גיל אבל לא רק. הוא שילב בו קולאז'ים שיצר שמעטרים את הרומן שנע בין בדיה למציאות.

״זה היה ברור לי שאני כותב הכול. הכול. כולל כל הסודות, כולל כל הנפשות הפועלות, כולל כולם - רונית והילדים. נורא היה חשוב לי מה הם יגידו על זה, ולשמחתי, או למזלי, הם אמרו לי שזו פשוט היצירה שלי והם לא רוצים להתערב בה, שזה מצוין״. את הקידום של הספר הוא עושה בעצמו. ממש כמו פרויקט ההוצאה לאור שהרים לבדו בעזרת קמפיין מימון המונים.

הרעיון לצלם כתרים בצילומי יחסי הציבור היה כמובן שלו: ״אחד ההרגלים המגונים שלי זה לקשור לעצמי כתרים. יש לי עוד הרבה הרגלים מגונים שהם כתובים בספר. יש לי עורכת שלימדה אותי לחשוף אותם בצורה שלא הייתי מורגל בה קודם, אפילו שאני בן אדם מאוד מוחצן״.